- אדון אנטק, בבקשה לקום, הבאתי ארוחת בוקר. אנטק פקח את עיניו. הביאו לו ארוחת בוקר? חלב? אֵי! היה מרוקן כוסית וודקה כדי לחזק את העצמות. הה, כמה טוב ישן; זאת היתה באמת שינה של ממש. והנה הביאו לו ארוחת בוקר והזקן הזה אפילו קרא לו בשם "אדון אנטק", ולא סתם "אנטק". פתאום נעשה אדון. הה, אילו זה היה כך, כמו שזה, אבל אחרת. יש מה לדבר, יהיה כאן משעמם כהוגן. מה זה כאן, איזה מוסד חקלאי או בית סוהר, או השד יודע מה, בכל אופן משהו משעמם וזהו.
ילדי רחוב
פרק ה'
יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 54-66
תרגם: אורי אורלב
ה. הבריחה
אנטק פקח את עיניו.
הביאו לו ארוחת בוקר? חלב? אֵי! היה מרוקן כוסית וודקה כדי לחזק את העצמות. הה, כמה טוב ישן; זאת היתה באמת שינה של ממש. והנה הביאו לו ארוחת בוקר והזקן הזה אפילו קרא לו בשם "אדון אנטק", ולא סתם "אנטק". פתאום נעשה אדון. הה, אילו זה היה כך, כמו שזה, אבל אחרת. יש מה לדבר, יהיה כאן משעמם כהוגן. מה זה כאן, איזה מוסד חקלאי[1] או בית סוהר, או השד יודע מה, בכל אופן משהו משעמם וזהו.
ואנטק חש בתוכו שפע של כוחות חדשים. ביום כזה יכול היה להרוויח שניים או שלושה רובלים; בימים כאלה בדיוק עלו בדעתו ה"סידורים" הטובים ביותר, הוא נמצא בכל רחוב והתחיל עם כל אחד והיה יכול לעשות צחוק הגון אפילו משוער של בית מגורים. וכאן?... ואחר כך, אחרי יום שלם כזה של התרוצצויות – ערב חופשי כמו שצריך. הולכים אל סְטַךְ לשחק קלפים. מזמינים וודקה לחברים ומספרים סיפורים ובדיחות פוליטיות ואחרות. אח, אלה היו חיים! וכאן?... והכל בגלל מַנְיָה. אילו היה לבד לא היו יכולים לקחת אותו כמו כבש לשחיטה; היה מסתלק אפילו מן הכרכרה. ומה, רק פעם אחת כבר ברח? לא פעם אפילו שני שוערים הוציאו עליו את הנשמה, ועוד אחד שלישי היה רץ בכל כוחו, והוא לכאן, לשם, מאחורי הפינה – ונעלם. צודק בּרוֹנֶק האומר תמיד שטוב עם נקבות, אבל מרחוק. ומה יעשה עכשיו?
סילקו לו את הישנים. הם טועים מאוד אם הם חושבים שככה יעבדו עליו. סמרטוטים עושים רושם על נקבות, אבל לא עליו. את אנטק מכירים גם בסמרטוטים. שם מי שמזמין הוא האדון. מי שמרביץ הוא הבוס. אין מה לומר. וִיצֶק חטף ממנו כהוגן. ובדיוק עכשיו, כשהיה יכול לנצל את המצב, לאסוף את פירות ניצחונו, בדיוק עכשיו הסיע אותו הזקן המטומטם השד יודע בשביל מה.
"עוד היום אברח" – החליט אנטק.
נותנים לו חלב. אפשר לחשוב איזה מעדן זה. מה הוא, תינוק שמשקים אותו חלב? עוד יכריחו אותו כאן ללמוד נגרות, כמו שעשו ליָנֶק, אבל יָנֶק – משהו אחר; אותו שלחו למוסד על פי גזר דין, מפני שגנב אצל שען שעבד אצלו. אבל, הוא, אנטק, עדיין לא נתפס אף פעם בגניבה.
הרוזן לא יכול היה לבחור רגע פחות מתאים כדי לבקר את האסיר שלו.
זַרוּצְקִי, שישב כשראשו שעון על כפות ידיו, הרים את פניו למשמע מילותיו האחרונות של אנטק.
אנטק חש בזעם הגואה בתוכו, אך דחק את הרגש הזה עמוק פנימה. הוא היה מאוכזב ומדוכדך שלא הצליח "לעבוד" על האדון הזה.
"ממזר גדול – חשב לעצמו – אבל הוא לא יכול עלי".
זרוצקי פנה לדלת. אנטק הושיט אחריו לשון ו"חילל" באצבעותיו על אפו.
הרוזנת אירנה ראתה הכל מלמעלה ונאנחה בצער.
אנטק ישב על המיטה והסתכל בעד החלון.
אולי היה נשאר עוד קצת, אבל אם הוא כל כך מבקש אז דווקא לא יישאר. ומי יודע? כאלה יכולים לסבך אותך כל כך שבסוף עוד באמת תישאר. ואולי האיש הזה באמת מטורף? כשהזכיר לו את ה"בורג" תקע בו מבט כזה עד שעשה לו צמרמורת.
מניה נכנסה לחדר בהיסוס.
הוא לגלגל על מניה במתכוון, כדי שלא תבחין שבאת הרשימו אותו לבושה הנקי ושערותיה המסורקות בתסרוקת חלקה.
עיניה הצוחקות של הילדה התערפלו בעצב.
קבלת הפנים הזאת שיתקה את מניה. היא עמדה במרכז החדר ולא העזה לזוז.
הילדים (אם אפשר לקרוא להם כך) רבו לעיתים קרובות גם קודם לכן והיו להם מריבות קשות יותר, אך מעולם לא השתמעה מדבריהם כל כך הרבה דחייה הדדית כמו היום. על ההבדל התהומי באופיים גישרו גורלם המשותף והאינטליגנציה הגבוהה של שניהם יחד עם משהו נפשי דומה. היום היתה התהום הזאת ברורה לשניהם.
השתרר רגע דומייה, שנקטעה עם כניסתה של הרוזנת אירנה.
אחרי שעברו את הפרוזדור נכנסו שלושתם לחדר מואר באור קלוש של מנורה אחת, שהיתה מואפלת באהיל כהה. מסך בד היה תלוי צעדים ספורים לפני הכיסאות שהתיישבו עליהם הילדים ובמרכזו עיגול גדול של אור.
הצגה או משהו כזה – מלמל הנער – עם זה הם רוצים לעבוד עלי. נו, טוב, שיהיה.
הרוזנת הסתתרה מאחורי המסך.
כעבור רגע הופיעה התמונה הראשונה במקום מעגל האור. הוצגו בה שניים, נער ונערה. הם ישבו תחת עץ והתבוננו בעיר גדולה שהצטיירה מרחוק על רקע השמים: יער של ארובות גבוהות, מגדלים ובניינים.
מעבר למסך נשמע קולה של הרוזנת:
בעיגול האור הבהיר הופיעה תמונה שנייה: שש דמויות ניצבו לפני הילדים. ישיש בעל זקן שיבה ומבט לבבי, ספר בידו; עלמה בשמלה לבנה, עיניה נשואות לשמים וצלב בידה; צעיר בעל עיניים בורקות ופנים גאים ומדהימים ביופיים; נער אוחז בידו ענף ירוק, מבט בהיר בעיניו המופנות אל הילדים; נפח מניף פטיש בידו האדירה; צעירה שזר פרחים סגולים מעטר את ראשה.
אני האמונה – פתחה העלמה – אני מאמינה באלוהים טוב ורחום, הפורס את חסותו על יתומים ועזובים, מנחם אומללים; אני מאמינה בגואל החוטאים, שופט הרשעים ונוקם העוולות. אני מאמינה באמת ובחסד.
התמונה נעלמה ובמקומה הופיעה תמונה שלישית; גם כאן הופיעו שש דמויות. בראשן התייצבה קבצנית לבושה בלויי סחבות, פניה אפורים, עיניה מצומצמות במבט של בוז. היא השפילה מעל ברכיה את קצה השמלה הבלויה והמלוכלכת שלבשה והושיטה רגל אחת קדימה, כמו בריקוד. לידה עמד גבר חיוור שאיבד צלם אנוש, בעל פני שתיין ומבט רווי שנאה. הלאה מהם עמדה צעירה לבושה בגדים מזוהמים, בעלת מבט נבוב וחיוך משמים על שפתיה. מאחוריה עמד צעיר שיכור ועל ראשו, באלכסון, כובע בעל מצחייה בלויה. ידיו תקועות בכיסי מכנסיו הקרועים. אחריהם הופיעו צעירה בבלויי סחבות, גבר כבול באזיקים וילד עם סיגריה בפיו.
יש אצלנו קבצן וגנב אחד. אנחנו קוראים לו "חברמן", למרות שעכשיו הוא כבר שתיין. אבל פעם היה נורא חזק. שילמו לו בקרקס עשרים וחמישה רובלים כדי שייאבק עם אחד המתאגרפים של הקרקס ויניח לו לנצח אותו. המודעות הכריזו, שמי מהקהל שיכניע את המתאבק, יקבל חמש מאות רובל. הוא היה נותן שיפילו אותו כמה פעמים, עד שנמאס לו, ופעם אחת הפיל את המתאבק. ואתה חושב, אדוני, שלקח את חמש מאות הרובלים? "לא," אמר, "ההסכם היה שאני אתן לנצח אותי; אני הפרת את ההסכם ולא רוצה את הכסף". ועוד ביקש סליחה. ולמחרת תפסו אותו מפי שגנב ממישהו שעון.[2] או, למשל, יש אצלנו גנבים קטנים. אחד כזה גונב משהו ואחד אחר מחזיר את הגניבה לבעל החפץ הגנוב תמורת תשלום. "תן כך וכך – הוא אומר – והחפץ שלך יהיה מונח במקום זה וזה". ולא היה מקרה שירמה. מפני שאדוני, יש לנו כבוד.
הרוזן הקשיב והרגיש שהילד הזה פוקח את עיניו אל עולם שלם שלא ידע על קיומו, לא הוא ולא כל אותם סופרים שלפי ספריהם ניסה ללמוד על נפשו של "ילד רחוב" – ומכאן כל אותן טעויות בגישה לילדים כאלה ובפעילות הפילנתרופית למענם.
אנטק דיבר עכשיו ועיניו הבריקו; הוא חש שהרשים את האפוטרופוס הזר ושעכשיו ידו על העליונה, והרגשה זו גרמה לו הנאה גדולה. אנחנו יודעים להיות טובים ומנומסים, אבל צריך להתנהג אתנו בעדינות, מפני שאנחנו יודעים להגן על כבודנו. אפילו כאשר אחד מאתנו שתוי לגמרי ומעוצבן כהוגן, אם מישהו נתקל בו במקרה ומבקש סליחה, הוא לא יגיד לו שום דבר; אבל אם לא יבקש, אוי ואבוי לו. אנחנו לא גונבים מכל אחד. יש אצלנו רופא אחד שאף פעם לא נועל את דלת הדירה שלו. אבל אם מישהו ינסה לגעת שם במשהו, אנחנו כבר נדע מה לעשות לו. מפני שהרופא הזה טוב אלינו ומכיר אותנו ויודע שאנחנו לא כל כך רעים ולא כל כך טיפשים כמו שאתם חושבים. ואם מישהו רוצה להיות טוב אלינו, אבל לא מכיר אותנו, אז אנחנו "מסדרים" אותו, מרמים. אני יודע שהתמונות שלכם מצאו חן בעיני מניה ועכשיו היא בטח מייללת והיא תלמד, ותהייה טובה. אבל אני יודע שהתמונות האלה זה שטות ושקר. אתה חושב שאם הקבצנית הזאת משתכרת ורוקדת ואומרת כל מיני דבורים היא באמת שמחה? בטח, שמחה. היא יודעת שפעם היה לה יותר טוב ועכשיו רע לה ושהיא תמות עוד מעט, אז היא שרה בכוונה ורוקדת כדי שאף אחד לא יידע כמה באמת רע לה. מפני שזה לא מכובד אצלנו להצטער ולהתאבל וזהו. למה שהאחרים יידעו שרע לי!... נו, ואני מדבר ומדבר וצריך ללכת.
אנטק פרץ בצחוק למראה הבעת הפליאה שעל פני הרוזן.
הרוזן חזר לארמון וכעבור רבע שעה יצא עם המשרת הקשיש ובידו מזוודה.
טוב.
אני אשלם.
לא צריך.
ואתה לא שותה, אדוני?
לא.
שתו ואכלו משהו.
אנטק כבר מחזיק בידו את הכרטיס. והנה הגיעה הרכבת.
הרכבת יצאה לדרך.
אנטק יושב בתא ריק למחצה של המחלקה השלישית. איכר שוכב על הספסל ונוחר, שני יהודים מתלחשים ביניהם, אישה ישנה עם ילד בזרועותיה.
אנטק יצא למישורת.
פתאום שתי דמעות הבריקו בעיניו, גדלו וזלגו על לחייו. "סידר" את הרוזן, ואת גז'גוז': הסתיר מהם כמה נמשך אליהם, כמה היה רוצה לנשק את ידו של הפטרון המזדמן הזה, לשבת כמו שישב על ברכיו, לכרוך את זרועותיו סביב צווארו ולבכות. הסתיר שהיה רוצה בכל כוחו להישאר אצלם. הסתיר את כל זה, ועכשיו הוא יכול כבר לבכות כרצונו: אף אחד לא עוקב אחריו.
אנטק נמנם קצת, חשב מעט, שוב התנמנם עד שנרדם וישן שינה עמוקה.
פעמיים העירו אותו. הציג את הכרטיס.
פעם אחת יצא לקנות בקבוק וודקה וכמעט שאיחר את הרכבת.
לגם שתי לגימות והוקל לו. השמחה חזרה אליו.
הוא חופשי, חופשי לגמרי.
בעצמו אינו יודע מה יעשה עם החופש שלו, אך הוא מרגיש שטוב לו.
נרדם.
התעורר.
ורשה!
________________________________
[1] פרפרזה על הבית הרביעי בשירו של אדם אסְנִיק (Adam Asnyk) "Przodownikom" (אל החלוצים): "אתם יכולים לצעוד ללא פחד. / דרך ארצות החושך, האימה והקור, / אלי השאול לא יטילו בכם מורא, / כי הדרך שלכם מוליכה לאור". על הסמליות של האור ושל הדרך מחושך לאור בשירתו של אסְנִיק כתב קורצ'אק במאמרו "אסְנִיק וטֶטמַאיֶר" (Asnyk I Tetmajer"), שנדפס בכתב העת Wedrowiec (הנודד) מס' 33-31, 1901.