פרק חמישי: הבריחה
- אדון אנטק, בבקשה לקום, הבאתי ארוחת בוקר. אנטק פקח את עיניו. הביאו לו ארוחת בוקר? חלב? אֵי! היה מרוקן כוסית וודקה כדי לחזק את העצמות. הה, כמה טוב ישן; זאת היתה באמת שינה של ממש. והנה הביאו לו ארוחת בוקר והזקן הזה אפילו קרא לו בשם "אדון אנטק", ולא סתם "אנטק". פתאום נעשה אדון. הה, אילו זה היה כך, כמו שזה, אבל אחרת. יש מה לדבר, יהיה כאן משעמם כהוגן. מה זה כאן, איזה מוסד חקלאי או בית סוהר, או השד יודע מה, בכל אופן משהו משעמם וזהו.
ילדי רחוב
פרק ה'
יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 54-66
תרגם: אורי אורלב
ה. הבריחה
- אדון אנטק, בבקשה לקום, הבאתי ארוחת בוקר.
אנטק פקח את עיניו.
הביאו לו ארוחת בוקר? חלב? אֵי! היה מרוקן כוסית וודקה כדי לחזק את העצמות. הה, כמה טוב ישן; זאת היתה באמת שינה של ממש. והנה הביאו לו ארוחת בוקר והזקן הזה אפילו קרא לו בשם "אדון אנטק", ולא סתם "אנטק". פתאום נעשה אדון. הה, אילו זה היה כך, כמו שזה, אבל אחרת. יש מה לדבר, יהיה כאן משעמם כהוגן. מה זה כאן, איזה מוסד חקלאי[1] או בית סוהר, או השד יודע מה, בכל אופן משהו משעמם וזהו.
ואנטק חש בתוכו שפע של כוחות חדשים. ביום כזה יכול היה להרוויח שניים או שלושה רובלים; בימים כאלה בדיוק עלו בדעתו ה"סידורים" הטובים ביותר, הוא נמצא בכל רחוב והתחיל עם כל אחד והיה יכול לעשות צחוק הגון אפילו משוער של בית מגורים. וכאן?... ואחר כך, אחרי יום שלם כזה של התרוצצויות – ערב חופשי כמו שצריך. הולכים אל סְטַךְ לשחק קלפים. מזמינים וודקה לחברים ומספרים סיפורים ובדיחות פוליטיות ואחרות. אח, אלה היו חיים! וכאן?... והכל בגלל מַנְיָה. אילו היה לבד לא היו יכולים לקחת אותו כמו כבש לשחיטה; היה מסתלק אפילו מן הכרכרה. ומה, רק פעם אחת כבר ברח? לא פעם אפילו שני שוערים הוציאו עליו את הנשמה, ועוד אחד שלישי היה רץ בכל כוחו, והוא לכאן, לשם, מאחורי הפינה – ונעלם. צודק בּרוֹנֶק האומר תמיד שטוב עם נקבות, אבל מרחוק. ומה יעשה עכשיו?
- מה שלא יהיה, צריך לגמור עם זה – אמר אנטק וקם. – הו הו! בגדים חדשים, מרביצים הופעה!
סילקו לו את הישנים. הם טועים מאוד אם הם חושבים שככה יעבדו עליו. סמרטוטים עושים רושם על נקבות, אבל לא עליו. את אנטק מכירים גם בסמרטוטים. שם מי שמזמין הוא האדון. מי שמרביץ הוא הבוס. אין מה לומר. וִיצֶק חטף ממנו כהוגן. ובדיוק עכשיו, כשהיה יכול לנצל את המצב, לאסוף את פירות ניצחונו, בדיוק עכשיו הסיע אותו הזקן המטומטם השד יודע בשביל מה.
"עוד היום אברח" – החליט אנטק.
נותנים לו חלב. אפשר לחשוב איזה מעדן זה. מה הוא, תינוק שמשקים אותו חלב? עוד יכריחו אותו כאן ללמוד נגרות, כמו שעשו ליָנֶק, אבל יָנֶק – משהו אחר; אותו שלחו למוסד על פי גזר דין, מפני שגנב אצל שען שעבד אצלו. אבל, הוא, אנטק, עדיין לא נתפס אף פעם בגניבה.
- אסתלק מכאן כמו כלום – מלמל הנער לעצמו.
הרוזן לא יכול היה לבחור רגע פחות מתאים כדי לבקר את האסיר שלו.
- בוקר טוב – אמר בהיכנסו.
- בוקר טוב. טוב מאוד שבאתי, אדוני, מפני שאני רוצה לדבר אתך. רק אל תסתכל עלי ככה, אדון, מפני שאני לא נבהל.. אני מבקש לדעת מה אתה מתכוון לעשות אתי כאן?
- הכל יוודע לך בקרוב
- אני רוצה לדעת עכשיו, מפני שאני רוצה לחזור לאבא.
- כל כך רע לך כאן?
- רע או לא, אני רוצה לחזור וזהו. יש לי עבודה שם, בוורשה.
- גם כאן תמצא עבודה.
- עבודה כזאת אני לא רוצה. אני לא בא בטענות: אולי אתה מתכוון לטובתי, אבל אני, אדוני, לא יכול להיות כאן וזהו. אולי אתה רוצה לקחת אותנו לעצמך, מפני שהילדים שלך מתו. מפני שהיתה אצלנו מטומטמת שגברת אחת לקחה אליה ועכשיו היא נוסעת יחד עם הגברת הזאת תמיד, כמו איזו גברת. תחזיק לך, אדון, את מַנְיָה, ואם אתה צריך נער, אסדר לך מאה כאלה, אבל אני לא יכול להישאר כאן. יש אצל השוער שלנו מסכן אחד, ב ד י ו ק מתאים להיות הילד שלך, מפני שיושב כל היום עם ספר, אמא שלו כמעט שקטפה לו את האוזניים, וזה טיפש כל כך שבדיוק מתאים לו להיות איזה רוזן קטן; למַרְצִין יש שבעה כאלה; אם יתברר לו שליֶנְדְרֱק יהיה כאן טוב, ייתן לך אותו לגדל ולחנך, אפילו במתנה ואפילו בחינם. אבל אני אומר לך בהגינות שזה לא בשבילי. אני אוהב את החברה, אני אוהב לשבת ולהזמין ולכבד גם אחרים על חשבוני, אני לא צריך טובות מפני שאין לי בעיה להרוויח בעצמי! אתמול התעצבנתי, אבל עכשיו אני מדבר, אדון, בלי להתרגז, מפני שאני יודע שאתה מבין שזה לא עסק בשבילך, ולא עסק בשבילי ותיתן לי ללכת בלי לעשות עניינים. הרי נשבעת, אדון, בהן צדק, שאם לא ארצה להישאר כאן, תיתן לי ללכת. למה לך עניינים עם המשטרה? אם אברח ויבקשו ממני תעודות, אגיד שאתה לא מוכן להחזיר לי אותן וזהו. רק לאבא שלי מותר להחזיק בי בכוח, אבל לא לך. ולאבא אסור למכור אותי. חשבת, אדון, שאני כל כך מטומטם? אוהו! אני רק עושה את עצמי טיפש, כשצריך, אבל אני ממזר גדול, כן!... אני יכול לדבר אתך ישר, מפני שהבנתי שאו שאתה אדם טוב, או שחסר לך בורג.
זַרוּצְקִי, שישב כשראשו שעון על כפות ידיו, הרים את פניו למשמע מילותיו האחרונות של אנטק.
- סליחה, אדוני, זה בכלל לא מה שחשבתי, רק... נו, מה אני יודע, אולי אתה עשיר כל כך שאין לך בעיה לשלם כל כך הרבה בשביל... כאלה. אז איך אנחנו גומרים?
- תישאר כאן אנטק, לפחות לחורף.
- מה, אני השתגעתי? עכשיו שיא העונה. הרווחים הכי טובים. קרקס והכל. אני מוכרח לחזור היום הביתה.
- זה בלתי אפשרי.
- למה זה בלתי אפשרי? טוב איך שאתה רוצה.
אנטק חש בזעם הגואה בתוכו, אך דחק את הרגש הזה עמוק פנימה. הוא היה מאוכזב ומדוכדך שלא הצליח "לעבוד" על האדון הזה.
"ממזר גדול – חשב לעצמו – אבל הוא לא יכול עלי".
- אתה חייב להישאר לפחות כמה ימים.
- לא רוצה.
- מדוע, אנטק?
- מפני שאני לא רוצה וזהו.
- ואם אני אבקש ממך?
- לא אשאר וזהו. אם אני אומר לא, אז לא.
- יהיה לך כאן טוב אצלי.
- שיהיה. אתה אמרת שאוכל להסתלק כשיתחשק לי; אחד שמילת הכבוד שלו לא מילה, אה, לא שווה.
- אני רק מבקש ממך.
- אבל אני לא רוצה.
- אם כן תישאר לפחות שבוע. תחשוב רגע, הרי מַנְיָה לא תישאר כאן לבד ואתם מחבבים זה את זה.
- מה אכפת לי ממנה? אחת כמוה אני יכול למצוא מאה. מַנְיָה? סתם טיפשה וזהו. אם היא רוצה, שתישאר; אני לא אוסר עליה. ובכלל הכל בגללה.
- אתה לא רוצה להיפגש אתה?
- לא אכפת לי.
זרוצקי פנה לדלת. אנטק הושיט אחריו לשון ו"חילל" באצבעותיו על אפו.
הרוזנת אירנה ראתה הכל מלמעלה ונאנחה בצער.
אנטק ישב על המיטה והסתכל בעד החלון.
אולי היה נשאר עוד קצת, אבל אם הוא כל כך מבקש אז דווקא לא יישאר. ומי יודע? כאלה יכולים לסבך אותך כל כך שבסוף עוד באמת תישאר. ואולי האיש הזה באמת מטורף? כשהזכיר לו את ה"בורג" תקע בו מבט כזה עד שעשה לו צמרמורת.
מניה נכנסה לחדר בהיסוס.
- הו! הו! גם ממך כבר עשו גברת. גם סינר ונעליים. טוב, תהיי לך גברת אם את כל כך רוצה.
הוא לגלגל על מניה במתכוון, כדי שלא תבחין שבאת הרשימו אותו לבושה הנקי ושערותיה המסורקות בתסרוקת חלקה.
עיניה הצוחקות של הילדה התערפלו בעצב.
- מה אתה רוצה ממני?
- לא רוצה שום דבר, רק מברך אותך שנעשית גברת.
- גם אתה לובש בגדים חדשים.
- אחזיר אותם. אני לא צריך טובות. כשארוויח אקנה לי בעצמי. הייתי מוכרח ללבוש מפני שלקחו לי את שלי, הבנת?
קבלת הפנים הזאת שיתקה את מניה. היא עמדה במרכז החדר ולא העזה לזוז.
- את נשארת?
- ואתה?
- בטח. היום אני מסתלק.
- לאן?
- נראה לאן. העיקר לא כאן.
- רע לך כאן?
- מצויין. יותר מדי טוב גם זה לא בריא. אבל את תישארי לך, יקראו לך כאן "עלמתי".
- למה אתה מתחיל איתי?
- אני יודע בדיוק למה. אוהו! אני מכיר אותך, כשהיית בצרה אז התחנפת, אבל עכשיו את בדיוק גברת כמו שאני אדון. את טיפשה, אני אומר לך, וזהו.
- למה?
- מפני שהם שלחו אותך לשכנע אותי. אני יודע הכל מפני שיש לי "אף" לדברים כאלה. נדמה לך שאני לא יודע, אבל אני יודע טוב מאוד את הכל.
- בכלל אף אחד לא שלח אותי.
- את משקרת.
- אתה משקר.
- תשמעי, מניה, אל תעלי לי על העצבים מפני שאחטיף לך בשיניים.
- תנסה.
- נו ומה תעשי לי? אה, כן, נכון, יש לך עכשיו פטרון יותר טוב ממני. האדון הזה הוא בדיוק פטרון כמו פֶלֶק השמן בשדרה, את יודעת.
- אנטק, אל תתחיל אתי! – קראה הילדה כמעט בדמעות.
- לא, בטח שלא, אפילו לא אגע בך. תישארי לך כאן, שיהיה לך לבריאות.
הילדים (אם אפשר לקרוא להם כך) רבו לעיתים קרובות גם קודם לכן והיו להם מריבות קשות יותר, אך מעולם לא השתמעה מדבריהם כל כך הרבה דחייה הדדית כמו היום. על ההבדל התהומי באופיים גישרו גורלם המשותף והאינטליגנציה הגבוהה של שניהם יחד עם משהו נפשי דומה. היום היתה התהום הזאת ברורה לשניהם.
השתרר רגע דומייה, שנקטעה עם כניסתה של הרוזנת אירנה.
- בואו אתי, ילדים, אספר לכם סיפור.
- אני לא מתעניין בסיפורים – אמר אנטק בחצי קול, ובכל זאת הלך אחרי הרוזנת.
אחרי שעברו את הפרוזדור נכנסו שלושתם לחדר מואר באור קלוש של מנורה אחת, שהיתה מואפלת באהיל כהה. מסך בד היה תלוי צעדים ספורים לפני הכיסאות שהתיישבו עליהם הילדים ובמרכזו עיגול גדול של אור.
הצגה או משהו כזה – מלמל הנער – עם זה הם רוצים לעבוד עלי. נו, טוב, שיהיה.
הרוזנת הסתתרה מאחורי המסך.
כעבור רגע הופיעה התמונה הראשונה במקום מעגל האור. הוצגו בה שניים, נער ונערה. הם ישבו תחת עץ והתבוננו בעיר גדולה שהצטיירה מרחוק על רקע השמים: יער של ארובות גבוהות, מגדלים ובניינים.
מעבר למסך נשמע קולה של הרוזנת:
- יושבים שני ילדים תחת עץ, שני ילדים גלמודים, ילדים-יתומים. הם יושבים תחת העץ ומתבוננים בעיר הרחוקה שאליה מועדות פניהם, עיר שאינם מכירים. סקרנות, דאגה ושמחה ממלאים את לבם. מה שם העיר הזאת? שם העיר "חיים". מה תעניק להם עיר החיים?
בעיגול האור הבהיר הופיעה תמונה שנייה: שש דמויות ניצבו לפני הילדים. ישיש בעל זקן שיבה ומבט לבבי, ספר בידו; עלמה בשמלה לבנה, עיניה נשואות לשמים וצלב בידה; צעיר בעל עיניים בורקות ופנים גאים ומדהימים ביופיים; נער אוחז בידו ענף ירוק, מבט בהיר בעיניו המופנות אל הילדים; נפח מניף פטיש בידו האדירה; צעירה שזר פרחים סגולים מעטר את ראשה.
אני האמונה – פתחה העלמה – אני מאמינה באלוהים טוב ורחום, הפורס את חסותו על יתומים ועזובים, מנחם אומללים; אני מאמינה בגואל החוטאים, שופט הרשעים ונוקם העוולות. אני מאמינה באמת ובחסד.
- אני ה"אהבה" – אמר הצעיר – אני אוהב בני אדם: אני אוהב את אלה הראויים לאהבה, רחמי נכמרים על אלה שאינני יכול לאהוב. אני האהבה, ילדים.
- ואני – אני ה"תקווה" – אומר הנער – אני משוכנע שהאנשים יהיו טובים ומאושרים יותר ויותר; אני מאמין שהאמונה והאהבה מוכרחות לכבוש את לב האדם, וש"אנו צועדים לקראת האור".[1]
- קוראים לי "טוהר" – אומרת הצעירה עם זר הפרחים הסגולים – אמונה, אהבה ותקווה הן אחיותיי הצעירות. מי שמצדד בי, מצדד גם בהן.
- "מדע" – זה שמי – לוחש הקשיש – אני אחיהם החורג של כל ארבעת קודמַי. אני אביהם ובנם. בלעדיהם אני לא כלום, ובלעדי הם אפס. אני הדעת, האור, והם החום שלי. מה היתה השמש אילו רק האירה ולא הפיצה חום? מה היתה השמש אילו רק חיממה ולא האירה את החשיכה" אני השמש של נפש האדם.
- קוראים לי "עבודה" – אומר הנפח – אני עבדם, ידידם, חברם ומחנכם של קודמַי. אני "עבודה", תמיד יחד אתם, תמיד לצדם.
התמונה נעלמה ובמקומה הופיעה תמונה שלישית; גם כאן הופיעו שש דמויות. בראשן התייצבה קבצנית לבושה בלויי סחבות, פניה אפורים, עיניה מצומצמות במבט של בוז. היא השפילה מעל ברכיה את קצה השמלה הבלויה והמלוכלכת שלבשה והושיטה רגל אחת קדימה, כמו בריקוד. לידה עמד גבר חיוור שאיבד צלם אנוש, בעל פני שתיין ומבט רווי שנאה. הלאה מהם עמדה צעירה לבושה בגדים מזוהמים, בעלת מבט נבוב וחיוך משמים על שפתיה. מאחוריה עמד צעיר שיכור ועל ראשו, באלכסון, כובע בעל מצחייה בלויה. ידיו תקועות בכיסי מכנסיו הקרועים. אחריהם הופיעו צעירה בבלויי סחבות, גבר כבול באזיקים וילד עם סיגריה בפיו.
- אני חוסר-האמונה – פתחה הקבצנית ואמרה – אני לא מאמינה בשום דבר. הכל שטויות. אני לועגת לכם ולעצמי, לסמרטוטים שלי ולדלות. הנה, אני רוקדת לי.
- אני השנאה – אמר הגבר השתוי – אני שונא את כולם ואת הכל. אני לא מציע לכם להתקרב אלי כשאני שתוי, אני יורק והרוק שלי ספוג רעל.
- לי קוראים קלות דעת, הו הו! – אומר הצעיר השיכור – הו הו! אני לא אכפת לי מכל הדיבורים שלכם. רק תנו לי וודקה והו, הו הו! יותר מזה אני לא צריך. רע לשתות, לא בריא, לא מוסרי, הו, הו! איזה צחוק.
יש אצלנו קבצן וגנב אחד. אנחנו קוראים לו "חברמן", למרות שעכשיו הוא כבר שתיין. אבל פעם היה נורא חזק. שילמו לו בקרקס עשרים וחמישה רובלים כדי שייאבק עם אחד המתאגרפים של הקרקס ויניח לו לנצח אותו. המודעות הכריזו, שמי מהקהל שיכניע את המתאבק, יקבל חמש מאות רובל. הוא היה נותן שיפילו אותו כמה פעמים, עד שנמאס לו, ופעם אחת הפיל את המתאבק. ואתה חושב, אדוני, שלקח את חמש מאות הרובלים? "לא," אמר, "ההסכם היה שאני אתן לנצח אותי; אני הפרת את ההסכם ולא רוצה את הכסף". ועוד ביקש סליחה. ולמחרת תפסו אותו מפי שגנב ממישהו שעון.[2] או, למשל, יש אצלנו גנבים קטנים. אחד כזה גונב משהו ואחד אחר מחזיר את הגניבה לבעל החפץ הגנוב תמורת תשלום. "תן כך וכך – הוא אומר – והחפץ שלך יהיה מונח במקום זה וזה". ולא היה מקרה שירמה. מפני שאדוני, יש לנו כבוד.
הרוזן הקשיב והרגיש שהילד הזה פוקח את עיניו אל עולם שלם שלא ידע על קיומו, לא הוא ולא כל אותם סופרים שלפי ספריהם ניסה ללמוד על נפשו של "ילד רחוב" – ומכאן כל אותן טעויות בגישה לילדים כאלה ובפעילות הפילנתרופית למענם.
אנטק דיבר עכשיו ועיניו הבריקו; הוא חש שהרשים את האפוטרופוס הזר ושעכשיו ידו על העליונה, והרגשה זו גרמה לו הנאה גדולה. אנחנו יודעים להיות טובים ומנומסים, אבל צריך להתנהג אתנו בעדינות, מפני שאנחנו יודעים להגן על כבודנו. אפילו כאשר אחד מאתנו שתוי לגמרי ומעוצבן כהוגן, אם מישהו נתקל בו במקרה ומבקש סליחה, הוא לא יגיד לו שום דבר; אבל אם לא יבקש, אוי ואבוי לו. אנחנו לא גונבים מכל אחד. יש אצלנו רופא אחד שאף פעם לא נועל את דלת הדירה שלו. אבל אם מישהו ינסה לגעת שם במשהו, אנחנו כבר נדע מה לעשות לו. מפני שהרופא הזה טוב אלינו ומכיר אותנו ויודע שאנחנו לא כל כך רעים ולא כל כך טיפשים כמו שאתם חושבים. ואם מישהו רוצה להיות טוב אלינו, אבל לא מכיר אותנו, אז אנחנו "מסדרים" אותו, מרמים. אני יודע שהתמונות שלכם מצאו חן בעיני מניה ועכשיו היא בטח מייללת והיא תלמד, ותהייה טובה. אבל אני יודע שהתמונות האלה זה שטות ושקר. אתה חושב שאם הקבצנית הזאת משתכרת ורוקדת ואומרת כל מיני דבורים היא באמת שמחה? בטח, שמחה. היא יודעת שפעם היה לה יותר טוב ועכשיו רע לה ושהיא תמות עוד מעט, אז היא שרה בכוונה ורוקדת כדי שאף אחד לא יידע כמה באמת רע לה. מפני שזה לא מכובד אצלנו להצטער ולהתאבל וזהו. למה שהאחרים יידעו שרע לי!... נו, ואני מדבר ומדבר וצריך ללכת.
- תישאר, אנטק, לפחות תלמד לקרוא.
- בשביל מה לי לקרוא? אם אלמד לקרוא, מישהו יצטרך ללמד אותי. אבל אני לא רוצה שמישהו ילמד אותו; מפני שאני רוצה להיות תמיד המורה. אנחנו נורא גאים, אדוני.
- ובשביל מה אתם מקבצים נדבות?
- אנחנו לא מקבצים נדבות, אנחנו רק מרמים. אם אני אומר לך את האמת ואתה נותן לי עשירייה, זה נקרא לקבל נדבה. אבל אם אני משקר לך ואתה נותן לי משהו, זה נקרא אצלנו ש"עבדתי" עליך ולא ביקשתי נדבה. אם אני מקבל משהו מאחד משלנו זה אומר שהוא עשה לי טובה. אתה מבין?...
אנטק פרץ בצחוק למראה הבעת הפליאה שעל פני הרוזן.
- אנחנו אנשים גאים...
- ומסוגרים – הוסיף הרוזן מהורהר.
- זה נכון, יש אצלנו סמרטוטרית אחת. אם תקרא לה "העלמה זוּשיָה" – תזרוק עליך אבנים. אנחנו תמיד מרגיזים אותה בצורה כזאת, מפני שהיא אישה נורא מצחיקה. היא רוצה שיקראו לה "גברת מִיכַלוֹבָה" והיא גברת מיכלובה כמו שאני אדון מיכאל. והיא כל כך גאה בעבודה שלה באשפה. אני יודע, שאתם לא מבינים את הדברים האלה, אבל אתם תמיד משתחווים לפני מישהו, ואנחנו לא. ואתה יודע למה, אדוני? מפני שאתם מפחדים להיות עניים, ואנחנו בכלל לא מפחדים מפני העוני.[3] טוב, אני הולך...
- בוא לרגע. נחזיר לך את התעודות שלך.
- לא. אני אחכה כאן – התעקש אנטק. – תחזיר לי את הבגדים שלי ואני אחזיר לך את הבגדים שלך.
- לא, אנטק. אתה יכול לקחת אותם.
- אני לא רוצה.
- הרי התכוונת לצאת בהם.
- זה משהו אחר: אם הייתי בורח, זאת אומרת שגנבתי אותם, ולא קיבלתי בטובה.
- אני מבקש שתיקח את הבגדים האלה כתשלום על כל הדברים החדשים שלמדתי ממך.
- בסדר, זה משהו אחר.
הרוזן חזר לארמון וכעבור רבע שעה יצא עם המשרת הקשיש ובידו מזוודה.
- יש כאן קצת חפצים וספרים בשבילך. תבטיח לי בהן צדק שלא תמכור את הספרים האלה.
- אני מבטיח.
- אנטק הושיט לו את ידו. הרוזן נשק לו על מצחו.
- והארק?[4]
טוב.
אני אשלם.
לא צריך.
ואתה לא שותה, אדוני?
לא.
שתו ואכלו משהו.
אנטק כבר מחזיק בידו את הכרטיס. והנה הגיעה הרכבת.
- שלום ולהתראות. בבקשה להודות לאדון ההוא. מי הוא בכלל? .
- רוזן
- רוזן? – התפלא אנטק.
הרכבת יצאה לדרך.
אנטק יושב בתא ריק למחצה של המחלקה השלישית. איכר שוכב על הספסל ונוחר, שני יהודים מתלחשים ביניהם, אישה ישנה עם ילד בזרועותיה.
אנטק יצא למישורת.
פתאום שתי דמעות הבריקו בעיניו, גדלו וזלגו על לחייו. "סידר" את הרוזן, ואת גז'גוז': הסתיר מהם כמה נמשך אליהם, כמה היה רוצה לנשק את ידו של הפטרון המזדמן הזה, לשבת כמו שישב על ברכיו, לכרוך את זרועותיו סביב צווארו ולבכות. הסתיר שהיה רוצה בכל כוחו להישאר אצלם. הסתיר את כל זה, ועכשיו הוא יכול כבר לבכות כרצונו: אף אחד לא עוקב אחריו.
אנטק נמנם קצת, חשב מעט, שוב התנמנם עד שנרדם וישן שינה עמוקה.
פעמיים העירו אותו. הציג את הכרטיס.
פעם אחת יצא לקנות בקבוק וודקה וכמעט שאיחר את הרכבת.
לגם שתי לגימות והוקל לו. השמחה חזרה אליו.
הוא חופשי, חופשי לגמרי.
בעצמו אינו יודע מה יעשה עם החופש שלו, אך הוא מרגיש שטוב לו.
נרדם.
התעורר.
ורשה!
________________________________
[1] פרפרזה על הבית הרביעי בשירו של אדם אסְנִיק (Adam Asnyk) "Przodownikom" (אל החלוצים): "אתם יכולים לצעוד ללא פחד. / דרך ארצות החושך, האימה והקור, / אלי השאול לא יטילו בכם מורא, / כי הדרך שלכם מוליכה לאור". על הסמליות של האור ושל הדרך מחושך לאור בשירתו של אסְנִיק כתב קורצ'אק במאמרו "אסְנִיק וטֶטמַאיֶר" (Asnyk I Tetmajer"), שנדפס בכתב העת Wedrowiec (הנודד) מס' 33-31, 1901.