ווֹיצֶך מַזוּר עבד בתור שומר לילה ברחוב צַ'רְנְיֶקוֹבְסְקִי. נסים ונפלאות סופרו על כוחו הרב ועל הרפתקאותיו במסעות שערך לכל חלקי תבל. הסיפורים והאגדות על חייו גדלו והשתנו בקלות יתירה, וסייע לכך וויצ'ך עצמו, שלא הוסיף דבר ולא הכחיש דבר מעולם.
יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 78-88
תרגם: אורי אורלב
ז. יוּזֶ'ק טרללה
ווֹיצֶך מַזוּר עבד בתור שומר לילה ברחוב צַ'רְנְיֶקוֹבְסְקִי. נסים ונפלאות סופרו על כוחו הרב ועל הרפתקאותיו במסעות שערך לכל חלקי תבל. הסיפורים והאגדות על חייו גדלו והשתנו בקלות יתירה, וסייע לכך וויצ'ך עצמו, שלא הוסיף דבר ולא הכחיש דבר מעולם.
הוא גר בחדר קטן בעליית הגג עם בתו, ילדה כבת תשע, או אולי לא היתה זו בתו, מפני שהביא אותה, כשכבר היה לא צעיר, איש לא ידע מאין. אחר כך ראו אותו רק כשצעד בצעדים מדודים, מקיש באבני הרחוב בקצהו הפורזל של מקל ההליכה שלו, שהשמיע קול חזק – במשך כל הלילה. ביום ראשון היה מבקר עם בתו בכנסייה. כאשר בירך אותו מישהו לשלום, השיב לו בברכה, אך לא היו לו יחסים קרובים עם איש.
הילדה גדלה. וויצ'ך לא הזדקן. זקן השיבה שלו לא יכול היה להלבין יותר, עיניו העייפות לא יכלו לדהות יותר, ועל פניו חרושי הקמטים לא היה כבר מקום לקמטים נוספים.
הישיש ובתו זכו ליחס של כבוד. איש לא התרעם על התבודדותו ושתיקתו לא גירתה את סקרנותו של איש. כאשר פסע ברחוב, פינו לו דרך, כאשר ירד ובידו דלי כדי להביא מים, תמיד נמצא מישהו ליד הבאר שאחז במשאבה. אפילו צחקוקים מופקרים והלצות מחוספסות קפאו על השפתיים כאשר צץ בקרבת מקום זקנו הלבן של הישיש.
באזור שהיה נתון לשמירתו לא בוצעה שום גניבה, למרות שהגנבים לא חששו מכוחו הגופני, אלא ממשהו אחר, מי יידע לנחש?
הילדה גדלה. קולה נשמע רק לעיתים רחוקות בין קולות הילדים המשחקים בחצר, והיה כל כך מצלצל וצחוקה היה כה צלול כאשר נשמע, כמו צליל פעמונים, לא היו הילדים מלווים בצחוקים את צחוקה, אלא מקשיבים לו בדומייה.
שערה היה כהה, משיי, ועיניה בהירות תכולות, ונשקף מהן מבט עמוק בעד מסכי ריסיה הארוכים. תנועותיה היו זריזות ומלאות ביטחון. אף אחד לא הצליח להשיגה במשחק התופסת. בזריזות כזאת ידעה להתחמק. אף אחד גם לא העז לתפוס אותה גסות.
לעיתים שררה בערב מאוחר בחדרה הבודד, הנעול במפתח, ואז היה אביה עוצר ליד הבית ומתבונן בלי נוע בחלון חדרו שבעלייה, ונקישות מקלו המפורזל על גבי האבנים השתתקו אז לזמן מה.
בתו גדלה ושוב לא היתה ילדה. האב הביא לה בכל יום כמה עשרות ריבועי קרטון ושק עם כפתורי צֶדֶף. עיסוקה היה לתפור את הכפתורים אל ריבועי הקרטון הכהים. שתים עשרה שעות עבודה ביממה הביאו לה רק עשרים קופייקות. אבל היא יכלה לעבוד בבית, ולא בבית החרושת בחברת נערות ונערים רבים כל כך. הרחק מידיהם של מנהלי העבודה וסגניהם.
אולי חשש וויצ'ק הזקן מכל אותם חברים ומשגיחים על נערות עובדות. ונדמה היה, שבחדר העלוב בעליית הגג ריפד הזקן קן בטוח לו ולבתו. אך המציאות היתה שונה...
יוז'ק טרללה בא לעולם דווקא באותו חדר קריר ולח.
וויצ'ך הקיש עתה חזק יותר על האבנים, אך האט את צעדיו. לא נוסף קמט אחד במצחו, מפני שלא נשאר שם מקום לקמטים נוספים, אך קו השפתיים השתנה. רישום פיו נשבר ופניו לבשו מבע חדש, לא מרושע, לא קשוח ונוטר, אלא מבע אפל.
חודשיים אחרי שנולד היה יוּזֶ'ק יתום. וויצ'ך מזור לא מסר את יוזיו לידי מינקת. איש גם לא יעץ לו לעשות זאת. בכל בוקר ובכל ערב היה קונה חלב ומאכיל את התינוק. בערב קנה חלב, טמן את הבקבוק בכיס פרוותו, עטף את יוז'ק במטפחת, כיסה אותו בפרווה, וחזהו הזקן היה לו לעריה. בלילות המשיך להתהלך כמקודם, אבל יותר לאט... גם הנקישות שהשמיע מקללו על גבי האבנים היו חלשות יותר.
כך גדל יוז'ק וכבר הוא בן שנה. אוויר הלילה הצונן לא הרג אותו, לא החליש אותו החלב הקריר, שחומם רק בנשימת הסב. אחר כך, נעול בחדר הקטן של עליית הגג ישן יוז'ק חזק במשך כל הלילה. וויצ'ק המשיך לצעוד במסלול שלו ורק מפעם לפעם היה נעצר ומביט לעבר החלון, מקשיב אולי ישמע את קותו של התינוק.
יוז'ק יכול היה למות מאה פעמים מהרעלת האדים שבקעו מן התנור, משריפה, או שהיה עלול ליפול ולהרג, או להידרס תחת פרסות סוסים דוהרים, לטבוע בוויסלה, ליפול מן הגג, לצנוח מן החלון, להיפצע מסכין, אבל עד גיל חמש רק נקע פעם אחת את רגלו בהחליקו על הקרח. פעם אחת שכב חולה במשך שבוע מפגיעת אבן בראשו, ורק פעם אחת נחתנה זרת ידו השמאלית, כשתקע אותו לתוך גלגל המחרטה של השכן. עם תשע האצבעות הנותרות ועם צלקת האבן בראשון, מקום שם לא חזרו השערות לצמוח, גדל יוז'ק והתפתח לילד בריא, גבר במכות על נערים מבוגרים ממנו בשלוש שנים, אכל כל מה שנפל לידיו: מתפוחי אדמה לא מבושלים עד לחמניות, שסבו לא חסך ממנו ושאת מספרן הגדיל בעצמו בלי לברור אמצעים להשיגן. הוא היה מחליק על הקרח בתעלות הניקוז וידע לארגן כך את זמנו שסבא לא יתלונן על היעדרויותיו; הוא ידע להסתיר כל מה שחשב שאין לגלותו, עד כדי כך שקשה היה הצביע אצלו על כל אותן תכונות המאפיינות את אופיו ואת מעשיו של ילד רחוב.
אבל כשהגי ע יוז'ק לגיל חמש הכניס אותו סבו למעון ילדים [1]. צר היה לו שם המקום ומשעמם ומזום כך ברח משם לא אחת ולא שתיים. כאשר הציצה שמש האביב לראשונה לתוך החדר הצפוף והמלא ילדים ומכיוון הנהר נשמע קול הרעם המבשר שהנה תחיל הקרח לזוז על פני הוויסלה, תפס הילד את כובעו וברח מן המעון, לעיני המטפלת בשמלת התחרה – במשך יומיים חיפש אותו סבו לשווא.
יוז'ק סולק מן המעון, ובגלל זה נעשה קשור יותר לוויסלה. הנהר הגדול שר לו שיר שצפצופי חבורת הילדים לא היה בכוחם לבוא במקומו. הנהר לחש לו אגדות שאי אפשר היה להשוותן עם המעשיות שסופרו במעון בקול חד גוני ומשעמם. הנהר הציג לפניו תמונות שצבעיהן היו מרנינים יותר מצבעי התמונות של שיטת הלימוד בדרך ההמחשה,[2] תמונות שהיו מעוטרות בחריוני זבובים. הנהר הזה היה הנהר ש ל ו ; הוא יכול להיכנס למים עד הברכיים, יכול להשליך בהם אבנים. אל הגברת מן המעון אי אפשר לגשת וחיוך מופיע על פניה רק כאשר היתה באה לבקר במעון איזו גברת בשמלת תחרה...
את מי צריך להאשים בכך שגננת, המטופלת בילדים משלה, עם משכורת דלה, אינה מסוגלת להתחרות עם נהר הוויסלה ואינה מסוגלת להעניק ליוז'ק יותר מאשר מעניקים לו הנהר והרחוב? הטבע – הוא האמן הגדול, ונפשו של "ילד טבע וחיים" – היא נשמה גדולה, מסועפת, מורכבת. לפיכך רק בני אדם יוצאים מן הכלל מסוגלים להתמודד עם קסמו של הטבע ולקשור אליהם את נפשו של הילד. ידעו לעשות זאת פֶּסְטַלוֹצִי[3] בשוויץ, פְרָבְֶּל[4] בגרמניה, גברת קַרְפַּנְטְיֶה[5] בפריס ואחרים, מעטים כל כך עד שמתמלאים תחושות עצב כאשר עוקבים אחרי ההיסטוריה של מאמצים בודדים אלה.
כשהיה יוז'ק בן שש הוא איבד את סבו. ערב אחד מצא אותו ללא רוח חיים.
ההלוויה היתה גדולה, לא לפי מחיר מרכבת הקבורה או ארון המתים, אלא ללפי כמות האנחות והתפילות שליוו את הישיש בדרכו האחרונה. ויוז'ק נותר יתום בלי אף קרוב משפחה. ברחוב צֶ'רְנְיָקוֹבְסְקָה הקיש שומר לילה אחד על אבני המרצפת במקל ההליכה שלו, את החדר בעליית הגג תפסה משפחה אחרת ויוז'ק מצא לו פינה על סירתו של פֶלֶק היבש. אבל הוא לא התארח שם זמן רב. הוא לא היה זקוק לדירה, אלא לעיר כולה. הילד בן השש לא סבל פטרונים, לא סבל כבלים. למה היה זקוק? פינה קטנה לישון בה אפשר למצוא בכל מקום; לאוכל לא דאג במיוחד. הוא רק השתוקק לאקורדיון והגורל סייע לו להשיגו.
חבורת גנבים תכננה "מכה" גדולה. מכה – היא מבצע של גניבה קצת יותר רצינית מהרגיל. "מודיע", חטטן מצא דירה שאת תוכניתה הכיר היטב. קומת קרקע, אגף צדדי, המאפשרים גישה נוחה. בעלים שנסעו לחתונה, בית מעבר.[6] בעליית הגג יש מחבוא מצויין ולגג אפשר להגיע בקלות; צריך רק לחתוך חתיכת פח שמצד אחד השתחררה כבר ממילא. עובד אתם איגנץ הנפח. נחוץ רק לגייס עוד פורץ מנעולים ו"לולו"[7] שאפשר להשחיל דרך אשנב צר לתוך דירה.
הזדמן להם יוּזֶ'ק והכל הוסכם. תמורת עזרתו הובטח ליוז'ק אקורדיון. ה"מכה" עלתה יפה. הם הדביקו לשמשה חתיכת נייר מרוחה בזפת ושברו אותה ליד ידית האשנב. יוז'ק נכנס דרכו לדירה ופתח את הדלת הקדמית, כמוסכם. ה"זמזם"[8] הביא אותו לעליית הגג; ה"עכביש"[9] הוציא אותו משם והוריד אותו לגדר. ויוז'ק רץ לגדת הוויסלה, למקום שנקבע.
ה"מכה" הצליחה מפני שאיש לא הפריע בעת ביצועה, אבל היא לא הצליחה מפני שהשלל היה עלוב למדי: פחות מעשרים רובלים נמצאו במכתבה; במזנון היו רק קצת כלי כסף, בארון מצאו רק פרווה וכמה טבעות פחותות ערך – לא היה במה להתחלק. אך יוז'ק קיבל אגורדיון משובח תמורת עבודה טובה וגם בתור מקדמה לפעמים הבאות.
אילו רצה מישהו לנתק את יוז'ק מן הרחוב עכשיו, היה עליו להתגבר על שני כוחות חזקים, בנוסף לאלה שקשרו אותו אליו ממילא: ראשית, משיכה להרפתקאות מרתקות בחשכת הלילה, כאשר ה"קירח לא מסגיר"[10], התחמקות מידי "מרובעים"[11], "שׁוּשׁוּיִם"[12] ו"פוזלים"[13], משיכה לאותה סולידריות המצווה לסבול ולא להסגיר; ושניות, היה עליו להיאבק ברגש שקשר אותו לאקורדיון שלו.
מדוע קראו לו טרללה? מפני שהוא עצמו השתמש בביטוי הזה לעיתים קרובות. למראית עין לא תמיד השתמש בו במקום הנכון, אך אילו השקיע מישהו בכך קצת יותר מחשבה, היה נוכח לדעת, שיש לביטוי משמעות מאגית בעיניו.
כאשר התמלא עצב, כאשר הציקו לו מחשבות מייסרות, כאשר הדי זיכרונות טריים העלו לתודעתו את התפילות שהיה משנן יחד עם סבא, ומי יודע, אולי היה זה דם אצילים שזרם בעורקיו, היה יוז'ק יורק ואומר: "הכל מטורלל!" ומשפט זה היה מביא לו הקלה.
כנראה שאופיו של יוז'ק השלים את זה של אנטק ומשום כך היו השניים לידידים בלב ונפש.
בידידותם של "ילדי הרחוב" אין הרבה אידיליה פיוטית, אך יש בה עוצמה שאינה ובנת, טרגית. הידידות איננה מבוססת על שיחות ממושכות וחלומות משותפים, אלאל על עסק משותף. מאפיינות אותה מספר תכונות בולטות: חלוקת עבודה, רווחים ואחריות על בסיס שוויון מלא; סולידריות עד כדי התכחשות לעצמם, עד כדי נכונות לחסל את אויבו של הידיד. אלה הם כללי הידיות השוררים שם; אלה הם כללים מקודשים ואינם ניתנים להפרה.
שני הנערים השתכנו יחד עם בְּרוֹנֶק המלצר ואַנְדְזֵ'י הטבח, שני אנשים מושחתים עד עמקי נשמם. ברונק היה בן עשרים וארבע וכבר חדל להרגיש ולו שמץ של כבוד עצמו; היה קד עמוקות, החמיא לכל מי שנתן לו תֶשֶר. הוא בילה את רוב זמנו במסיבות של אדונים שיכורים כשחיוך נצחי על פניו. שוב ושוב לחש "כן כבודו", בעוד שבלבו פעמה תשוקה עזה – שגם אליו יפנו בתואר "כבודו". אך בינתיים נגזר עליו להסתפק בתפקיד של משרת במסיבות של רמי מעלה שיכורים וליהנות משאריות של ליקרים יקרים שהותירו האורחים ומשיריים של פשטידות שנותרו בצלחות.
אצגז'י הטבח לא פיגר במאומה אחרי ברונק ברמתו המוסרית. לפי גילו היה מבוגר ממנו מעט והתנהגותו הצינית עשתה על ברונק רושם חזק, למרות שעדיין חשש ללכת בעקבותיו.
אנטק ויוז'ק מצאו להם תעסוקה. במשך היום שוטטו שניהם ברחובות במטרה לתפוס כלבים שברחו מבעליהם, פיצנ'רים ומופסים, ולהשיבם תמורת "פרס נדיב". ברונק, שידע לקרוא, היה עובר על המודעות שפורסמו בעיתונים ומספר להם על הכלבים שאבדו והיכן ניתן למצוא את בעליהם.
תעסוקה נוספת היתה "לעבוד" על "אנשים רחמנים". הם היו מכניסים לסל בקבוק מים, וברחוב סואן מאנשים היו שומטים את הסל, הבקבוק היה נשבר ואז היו פורצים בבכי מעורר רחמים עד שהיו מעוררים את תשומת לבו של "אדם רחמן".
מנהל העבודה שלח אותי להביא וודקה והכל נשפך. עכשיו יכה אותי, אולי גם יהרוג אתי.
בכי כזה חייב להכניס לפחות חצי רובל.
בעניין זה היתה לאנטק הצלחה רבה.
בערב נהגו ללוות אורחים לקרקס והיו מרוויחים בכך עשירייה. כמו כן היו מערימים על הקופאי, מסבים את תשומת לבו בטכסיס כלשהו וחומקים פנימה לראות הצגה. כך עשו במשך חודשים ומזלם לא בגד בהם.
אירוע מיוחד שהתרחש במחצית השנה הראשונה ל"עבודתו" העצמאית של אנטק היה היכרותו עם צייר.
הצייר היה אדם מפורסם ומוכשר מאוד. לדעתו התאימו פניות של אנטק היטב לתמונה שעמד לצייר. הוא נתן לאנטק את כרטיס הביקור שלו וביום המחרת הלך אנטק לסטודיו שלו.
ארבעים קופייקות לשעה קיבל אנטק-המודל, הוא אנטק-הטיפוס, בשעה שישב אנטק-הילד לפני הצייר, הוא התבונן בתמונותיו של האדון הצייר, שחיפש דרך חדשה באמנות. התמונות היו בעלות תוכן מגוון. הצייר וחבריו נהגו לשוחח על נושאים שונים. הצייר גם נהג לשוחח עם המודל שלו, עם הנער ה"פירמידלי", ה"משמיע דברים כל כך מצחיקים אד שאפשר מש להתפקע מצחוק".
הצייר לא פסח על שום דבר כדי להפוך את אנטק לנוכל גדול. הוא עשה זאת כמעט בהיסח הדעת, ומצא בכך תענוג רב. במתכוון פיתה את הילד לדבר ואחר כך סיפר בחוג מכריו מה אמר הנער, שהפך להיות לא פעם מוקד השיחות שהתנהלו במסבאה שבה נהגו האמנים להיפגש; אנטק עצמו לא ידע על כך כמובן.
מוזר הדבר, שהצייר, שעמד במדרגה גבוהה יותר מבחינה רוחנית מזו של ילד הרחוב, לא ביקש לראות בו בן אדם, אלא מודל בלבד.
העבודה המלווה שיחות נמשכה שבועיים. יום אחד שאל הצייר את אנטק האם הוא יודע לקרוא. הד יודע מדוע עלתה השאלה הזאת במוחו פתאום.
אני לא יודע לקרוא – אמר אנטק.
עליך להתבייש; נער כל כך גדול.
אנטק חש שהדם עולה לראשו, שנעשה לו עוול. הוא תפס, יותר בחוש מאשר בשכל, שהצייר הוא האדם האחרון שיש לו זכות להטיף לו מוסר ולהגיד ו במה עליו להתבייש, מה משפיל אוו, מה מעלותיו ומה חובותיו.
במזוודה מצא בגדים, לבנים וחמישה ספרים: "פַּאן טַדֵאוּש" מאת מִיצְקֱבִיץ', שלושת הכרכים של "באש ובחרב"[14]; הספר החמישי היה רומן, שאתם, הקוראים, בוודאי אינכם מכירים.
אנטק נתן כמה כותנות לילדיו של וויצ'ך ולפי הוראת אביהם ניגשו אליו הילדים ונישקו את ידיו. אנטק גילה, שהמעמד הזה, שהילדים מנשקים את ידיו, גרם לו הנאה. הוא הרצין וראה את עצמו שווה למבוגרים.
אנטק הקשיב אבל לא צחק מחוש ההומור של ידידו.
הוא לקח את האקורדיון, השמיע כמה צלילים ושר:
אני כזה פרחח קטן
יצאתי עם פורץ לרחוב הקדרים הישן...
מי היה מעלה על הדעת, שלשומר לילה זקן, התגלמות של כוח מוסרי המרוכז בתוך עצמו, שהגנבים חשו כבוד כלפיו, הסירו לפניו את הכובע, יכול להיות נכד שופע ציניות כמו יוז'ק טרללה? ואותו יוז'ק מושחת, שנידון לחיי פשע ועוון, יכול להיות גם גיבור פעם אחת בחייו, להרהיב עוז בנפשו ולעשות מעשה כזה... אך למה להקדים את המאוחר?
[1] מוסד חינוכי יומי לילדים עניים. את המעון הראשון יסד בשנת 1770 נדבן מאלזס בשם פרידריך אוברלין. בפולין היוזמה להקמת מוסד דומה היתה של תיאופיל יניקובסבקי, "האגודה הוורשאית לגמילות חסדים (1839). בתחילת המאה ה-20 היו בוורשה יותר מ-40 מעונות ובהם התחנכו כמעט 5000 ילדים. הילדים שהו במעונות מן השעה 8 בבוקר עד שעה 4 אחר הצהריים, מחורף ומן השעה 5 בבוקר עד שעה 5 אחר הצהריים בקיץ. הילדים בילו את זמנם במשחקים, בהתעמלות, בלימוד תפילות, בשירה, בעבודות יד. כמו כן למדו את ראשית הקריאה והכתיבה. למעונות התקבלו ילדים מגיל 3 עד גיל 6 תמורת כמה קופייקות לשבוע. הילדים העניים ביותר היו פטורים מתשלום.
[3] יוהאן היינריך פסטלוצי, 1746-1827, פדגוג וסופר שוויצרי נודע. רכש לו מוניטין בעיקר בתחום של לימוד וחינוך ילדים עניים. תמך ברעיון ההתפתחות האורגנית של האדם. הדגיש את ההשפעה החינוכית של הטבע: "הובל את בנך בידו באודיטורים של הטבע ולמד אותו על ההרים והעמקים" (מתוך "יומנו של פסטלוצי על חינוך בנו"). פסטלוצי ראה את מטרת החינוך בהתפתחות הרמוני וטבעית של הפרט האנושי: "השיטה החינוכית אינה צריכה להישען אך ורק על טבע האדם ולהתחיל שם; עליה לגלות את הטבע הזה על כל תכונותיו האינדיווידואליות ישירות בילד עצמו. מכיוון שטבע האדם, על כל עומס כישרונותיו, כוחותיו, צרכיו ותנאיו הוא לא רק נקודת מוצא ואמצעי, אלא גם המטרה הסופית. הרי שהוא הנושא היחיד של תפקיד החינוך". ("על רעיון הלימוד האלמנטרי, 1809)
[4] פרידריך וילהלם פרובל, 1782-1852, פדגוג גרמני, תלמידו של פסטלוצי. יוצר השיטה הראשונה של חינוך טרום בית ספר. טרבל נפגש עם הטבע בנעוריו כשהיה מתלמד של יערן. על סמך תצפית ומחקר טען, שבטבע שולט חוק אוניברסלי של אחדות בשונות. הוא השווה בין ילדים וצמחים ואת המחנכת השווה ל"גננות" המטפלות בהם – מכאן השם "גן ילדים" (Kindergarten, מילה המשמשת בשפות רבות). גן ראשון כזה יסד בשנת 1837. שיטת פרבל מבוססת על היכרות מירבית עם טבע הילד, שואפת להתפתחות קבוצה ורב צדדית של הילד. המוסד הראשון בוורשה לפי שיטת פרבל נוסד בשנת 1870 ביוזמת אדם ויסליצקי, עורך כתב העת Przegad Tygodniowy.
[7] שפת גנבים בישראל – ילד קטן שאפשר להשחילו דרך אשנב צר לתוך דירה כדי שיפתח מבפנים את הדלת – מלשון לוליטה (המילה משמשת גם לציון שוטר או עבריין מטומטם). מילה אחרת לילד קטן כזה: פעפוס (אולי מפספוס). במקומות מתאימים בטקסט המתורגם נעשה שימוש במילות סלנג ישראליות (התקבלו ממקור משטרתי). הביטויים בעברית אינם כל-ארציים והם משתנים, לעיתים, ממקום למקום. קורצ'אק משתמש במילות סלנג של שפת הגנבים בתקופתו בפוליין, או אולי רק בוורשה וסביבתה: klawisznik – מילה הלקוחה מן המילה "קלידים" בפולנית. ילד קטן שאפשר להכניס דרך אשנב צר לתוך דירה. Wytys גנב העומד בחוץ על המשמר [הערת המתרגם].
[16] בית סוהר בלשון הגנבים בפולין