פרק שישי - סעודת הבראה

ילדי רחוב
פרק ו'

 יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 66-77

תרגם: אורי אורלב

ו. סעודת הבראה

באחד הבתים הסמוכים לתחנת הרכבת מילא אדון ווֹיצֶ'ךּ את תפקיד השוער. אדון ווֹיצֶ'ךּ הגיע לוורשה מן הכפר לפני תשע שנים עם שלושת ילדיו, היום יש לו כבר שישה. הבכור שוטט אם אַנְטֶק ברחובות ונחשב אפילו זמן מה אחד מידידיו. אחר כך הסתכסכו שני הנערים בגלל תפוחי עץ שגנבו מספינות מטען והיחסים ביניהם נותקו.

המזוודה הכבידה עכשיו על אנטק והוא נזכר בווֹיצֶ'ךּ והחליט להשאיר אצלו את מטענו.

"בוקר טוב אדון ווֹיצֶ'ךּ".

"אה, בוקר טוב. מאין זה, אנטק?"

"מהכפר".

"מהכפר?", השוער השעין את המטאטא על הארץ, התבונן באנטק זמן מה במבט חשדני ושוב שאל בנימה מתמשכת: "מהכפר?"

הציץ במזוודה, בבגדיו המהוגנים של אנטק והניד בראשו.

"אוי, נערי, חבל לי עליך. אתה מוליך את עצמך לאבדון."

"מה אתה יודע, אדון ווֹיצֶ'ךּ. בוא ניכנס אליך."

אדון ווֹיצֶ'ךּ גר עם כל משפחתו בחדר קטן, תוספת בנויה עץ. פינה אחת השכיר לאחיינו – ויחד מנו תשע נפשות, כאשר גם הילדים הגדולים ישנו בבית, דבר שקרה לעיתים רחוקות.

"נשתה?", שאל אנטק.

"למה לא?"

הנער שלף מכיסו את בקבוק הוודקה שקנה בדרך ובירך: "יעשה למעננו האל" ושתה לכבוד ווֹיצֶ'ךּ. אחר כך נתן זלוטי לאחד הקטנים שליד התנור ושלח אותו לקנות לחמניות ונקניק. יש לדעת, שבין תושבי פּוֹבִישְׁלָה לא בעל הבית, אלא האורח מביא את הכיבוד; הדבר מובן מאליו: על פי רוב לבעל הבית אין בכלל כסף, אין לו דבר שיוכל למשכן או למכור ובדרך כלל כבר אינו יכול לקבל בהקפה בחנויות ובקיוסקים הסמוכים.

אנטק סיפר במילים ספורות את הרפתקאותיו, כשהוא מכביר פרטים מרשימים והשאיר אצל ווֹיצֶ'ךּ את המטען שלו שעל תוכנו לא היה לו כל מושג.

"להתראות, אדון ווֹיצֶ'ךּ!", קרא ורץ החוצה ובלי להשיב על השאלה: "אז מה נשמע עכשיו בכפר?", חצה את הכיכר ורץ לרחוב, דרך הגשר לזְיאַזְד[1], כשהוא שורק לעצמו מנגינה של שיר פופולרי.

    היית חביבי, 

היית אהובי.

    שלחתי אותך לעשות "מכה". 

דפקו לי אותך

    דפקו לי אותך 

באחו ירוק,

    צמידים על הידיים 

צמידים על הרגליים.

אנטק סקר את רחובות העיר כמו מצביא שהגיע לשדה הקרב. נדמה היה לו שוורשה היתה חייבת להשתנות לגמרי בשני הימים שנעדר ממנה. הוא התרוצץ ברחובות ללא מטרה, פנה כמה פעמים בכיוון הוויסלה, אך חזר בו.

"אולי בכל זאת ללכת לאבא?... אה, יש לי עוד זמן".

לא היתה לו שום תוכנית פעולה; קודם כל רצה לפגוש מישהו, להתייעץ, לפטפט קצת ו... להשוויץ.  הוא לא הסתפק בווֹיצֶ'ךְ . "מה כבר יודע איכר פשוט שכזה? לא כדאי לקרוע את הגרון בשבילו. פֶלֶק זה משהו אחר לגמר" – חשב פתאום.

פֶלֶק היה דמות ידועה, בולטת, רצינית. אביו וסבו היו סנדלרים והוא, "פושטק", לא נמשך למקצוע של אבותיו. אביו ואימו הרביצו לו, אבל המכות לא הועילו. פלק צעק, צרח והיה בורח מהבית בכל הזדמנות, כשהוא מושך אחריו את  רגלו ה"יבשה". לבסוף הניחו לו. "פלק היבש" הפך להיות מנהיגה של חבורת "ילדי רחוב"; הוא היה זה שהמציא את התעלולים המשעשעים ביותר; אצלו היו היונים הטובות ביותר, יונים כאלה אם משלחים אותן בשעה הנכונה, בוודאי יביאו "זרה" לשובך. את ה"זרה" לוקחים לשוק ומוכרים. פלק הרוויח על היונים הזרות שלושה רובלים בשבוע. מה הוא צריך את אמא ואבא – כמו ריחיים על צווארו.

איך למד פלק היבש לכתוב ולקרוא לא ידע איש וגם לא פלק עצמו. די שבגיל עשרים הרוויח מכתיבת בקשות והצהרות לבית המשפט ולמשרדים אחרים עבור כל דורש. שנתיים מאוחר יותר התייתם פלק מאביו, מכר את בית המלאכה של האב, בזבז את הכסף על שתייה עם חבריו ושבר את רגלו השנייה, כשהחליק מגג בשעה שגנב יונים משובך זר.

איש לא ידע כיצד נעשה פלק בעליה של סירה. על הספינה היה בית קטן, לגמרי שלו. כאשר נעשה נכה בשתי רגליו עזב את עסקי היונים ושט עם ביתו הצף על הוויסלה, עצר בכל פעם במקום אחר, אך לא עזב את העיר. את החורף היה מעביר על השרטון בפּרַגָה. 

הפופולריות של פלק היבש הלכה וגדלה; בכל מקום שעגנה הספינה היו מביאים לו מכתבים להקראה. היו פונים אליו שיכתוב בקשות ומתייעצים אתו בכל עניין בעל חשיבות. סיפרו עליו סיפורים שונים; על-פי הדעה הרווחת היה פלק בעל זכות היוצרים על המשפט הנהדר ש"בלי 'מנגן' טוב אי אפשר לעשות מכה גדולה." (אני נאלץ להוסיף ש"לעשות מכה גדולה" פירושו לבצע גניבה רצינית, ו"מנגן"[2] הוא מפתח גנבים). דבר אחד היה ידוע: שפלק ישב פעם אחת ב"כלוב", אבל זה היה בילדותו הרחוקה.  

בזמן שאנטק שלנו בא לבקר את פלק היבש היה דייר הסירה בשיא תהילתו.

אנטק נחפז דרך רחוב קְסיוֹנְזֶ'נְצָה ואחרי טיול של חצי שעה עלה על הסירה של פלק ששימשה באותו רגע היכל המדע. פלק היה מורה בחסד; היה לו גם איזשהו ספר שמתוכו יכול היה ללמד ילד קטן קרוא וכתוב במשך עונה אחת, מהפשרת הוויסלה באביב ועד שקפאה שוב בעיצומו של החורף.

באותו רגע היו אצלו חמישה פוחזים, וביניהם גם יֶנְדְרֶק, בנו של השוער.

"אני אומר לכם, נמושות עלובות", הרצה פלק כשהוא עומד נשען על קביו, "אדם שלא לומד דומה לבהמה. והלימודים – זה לא דבר כל כך קשה כמו שנדמה לכם. צריך בשבילם רק ראש, שכל בראש וחשק. לי, כפי שאתם רואים, כלומניקים, לא היה למלומדוּת שלי שום דבר יותר, חוץ מראש, עיניים, עשר אצבעות ורגל יבשה."

 פלק היבש דיבר בהתרגשות ובעיניו השחורות בערו ניצוצות של השראה. 

"אתם חמורים ותישארו חמורים ובורים בדיוק כמו ההורים שלכם. נו, קצוצי, תמשיך לקרוא".

 קצוצי, יתום משני הוריו, היה חניכו של פלק. הקנטרנים טענו, שקצוצי התחבב כל כך על פלק היבש מפני שרגל אחת שלו קצרה מן השניה.

 "צולע אוהב צולע מפני ששניהם צולעים", העז לומר פעם אַנְדְזֵ'י בנוכחות פלק היבש... ושילם על כך ביוקר, מפני שחטף קב בפרצוף ואיבד כמה שיניים. מאותו זמן היה כל אחד מוכן להבטיח לפלק בהן צדק שרק שניהם הולכים ישר וכל העולם צולע.

"אני הולך על ארבע רגליים ואני בן אדם", טען פלק ברגע של מצב רוח טוב, "ואתם הולכים על שתיים ואתם בהמות".

 היה עוד משהו מעניין באישיותו של היבש. הוא בכלל לא שתה וודקה ושנא שיכורים. 

"בוקר טוב אדון פלק", אמר אנטק בהיכנסו.

 "אומרים 'יבורך שם אדוננו', צוציק, ולא בוקר טוב. מתי כבר אכניס בך קצת שכל?

מזה שבועיים, אחרי שקרא איזה ספר על חזרה בתשובה, הפך פלק להיות דתי מאוד. 

"אם רק היית יודע, אדון פלק, מה אני הולך לספר לך... 

"אני כבר יודע מצוין. מה אתה חושב לך, מטומטם אחד, שאני לא יודע?" 

"ומה אתה יודע, אדון פלק?"

"נו, אדונים לקחו אותך ואת מניה תחת חסותם." 

"ואתה יודע מי לקח אותנו? רוזן לקח אותנו, אדון פלק"

 "כמובן, כולם יודעים שרוזן." 

"ולקח אותנו לכפר!" 

"ברור שלקח אתכם לכפר." 

"ומאין אתה יודע, אדון פלק?"

 "כשתדע כל כך הרבה כמו שאני יודע, אז גם אתה תדע מאין אני יודע." 

"נו אז תגיד לי איך אני כאן עכשיו אם אתה כל כך חכם?" 

בטחונו של פלק הרגיז את אנטק. 

"ברחת". 

אנטק נדהם. 

"ברחת וטוב עשית שברחת. ככה אולי יצמח ממך אדם הגון מפני ששם היית מתבזבז. או, ובאיזה חליפת אדונים קישטו אותך! רק את זה הם יודעים לעשות. הי, קצוציק! תביא עצים לתנור."

 ב"תביא עצים" – לא התכוון פלק לומר שקצוציק ילך ויקנה באמת, אלא שיעשה מה שהוא רוצה, שיעקור מוטות מגדר, ימצא, יגנוב, העיקר שיביא, אחרת יקבל מכות. 

קצוצי יצא.

 "אם אתה, פלק..." 

"אדון בשבילך, חמור".

 "אם אתה, אדון פלק רוצה, אני יכול לתת לך את הבגד הזה במתנה." 

"תן כבר, תן, אני אמצא לך בגד יותר טוב ויותר הגון."

 הנעליים החדשות והבגד השלם ללא קרע הכבידו על אנטק. 

פלק צלע לעבר ארגז גדול, חיטט, חיפש, ואחר כך פנה אל ה"מחסן" שמאחורי הפרגוד ומצא שם את מה שחיפש. אנטק החליף בגדים. השמועה אמרה, שלאדון פלק יש מחסנים של בגדים שונים ומשונים, וגם של זקנים ושפמים מלאכותיים, פאות נוכריות ופריטים רבים אחרים המועילים לשינוי מראה לפי הצורך.

 "אולי אתה יודע מה נשמע אצל אבא שלי?" 

"אם יש לו כסף הוא שותה. זה ידוע. הוא ישתה עד שיתפגר כמו חיה, ליד הגדר."

 פלק היבש התחיל לקלל, התעצבן על אנטק וכמעט השליך אותו החוצה. לבסוף התגבר על עצמו, ריסן את כעסו והמשיך את השיעור. 

"הי, יוּזֶ'ק, אל תישן, עיני עגל. קרא.  קרא! אתה שומע, או מה?"

"ואתה תשכב ותישן", פנה אל אנטק. 

אנטק השליך את עצמו על הספה ושמע שני קולות: קול אחד דיבר אליו על "ילדי רחוב" והשני היה קולו של פלק. הקול האחד אמר: 

"יש שם ילדים שהיו יכולים להיות פאר האומה".

 הקול השני אמר: 

"לי לא היה בשביל המלומדוּת שלי שום דבר חוץ מראש, עיניים, עשר אצבעות ורגל יבשה"

אנטק לא היה יכול להירדם. 

"אתם חושבים בוודאי", דרש לפניהם פלק נשען על קביו, "שמאז אדם וחווה ידעו האנשים קרוא וכתוב. בוודאי. היה עליהם לעמול זמן רב עד שהמציאו את סימנים הקטנים האלה שאני מלמד אתכם. בדיוק כמו שקופרניקוס לא מיד גילה שהאדמה סובבת סביב השמש וגם קולומבוס לא מיד גילה את אמריקה. מפני שלנמושות כמוכם נדמה שמלבד ויסלה וורשה אין עוד דבר בעולם. מפני שאתם לא יודעים שהוויסלה זורמת מהרי הקַרְפָּטִים עד הים הבלטי וערים כאלה כמו ורשה יש בעולם מיליונים ומיליונים. ובערים האלה גרים לא רק אנשים כמונו, אלא גם אנשים שחורים, שחורים ממש כמו מנקי ארובות. ואחד כזה יכול להתרחץ מהבוקר עד הערב ובכל זאת תמיד יישאר שחור, מפני שהוא כושי.  והאנגלים היו הורגים את הכושים האלה ומן העור שלהם היו עושים לעצמם נעליים. מפני שאין להם יערות ובעלי חיים. רק אחרי שנפוליאון אסר לעשות נעליים מן השחורים היו צריכים להפסיק.

יֶנְדְרֶק הסתכל על פלק היבש בהערצה כזאת, עד שאפשר היה לקרוא בפניו בנקל שכח לגמרי את המכות שהוא צפוי להן בבית בגלל שהוא "מסתובב השד יודע איפה" במקום לעזור לאביו לטאטא את הרחוב. 

"נו, יֶנְדְרֶק, קרא לאט-לאט, אל תמהר".

אנטק לא הצליח להירדם. 

פלק היבש התחיל להתעצבן מפני שהאש דעכה בתנור הברזל והמקום התחיל התקרר. סוף סוף הגיע קצוציק בריצה, כשהוא סמוק ומתנשף.

"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?"

 "מפני שלא היה לי מאיפה לסחוב". 

וחבילת העצים הוכנסה לתנור.

 אנטק התחיל לשרוק דרך שיניו. 

"נו, ילדים, להסתלק".

 "אדוני אבי, אני מבקש", פתח קצוציק, "פְרַנֶק הבנאי מת בלילה." 

"ידעתי שימות. השתייה הרגה אותו".

"נכון. הוא התערב עם שְצֶ'פַּן מי ישתה יותר. אתה יודע, זה היה אתמול אצל אשת הנפח. פרַנֶק שתה בקבוק אלכוהול והתמוטט מיד. אפילו לא הצליח להגיע הביתה. 

"בקבוק לא בקבוק, מגיע לו, לחזיר הזה. ירחם האל על נשמת. נשארו שם שני קטנים: את אוֹלֶק אתה יכול להביא הנה. למרות שיהיה קשה עם זאטוט כזה, נו מילא. אבל אולי וָלֶנְטִי ייקח אותו.

פלק היבש ישב לגרד תפוחי אדמה. 

"אבל...", המשיך קצוצי, "שפטו את וַצֶק מהקש והמחצלות לשבועיים בגלל השעועית."

"איזה טיפש. אמרתי לו שישחד את העד". 

אנטק התרומם מן הספה.

"לא ישן?" 

"לא יכול." 

"שמעת?" 

"שמעתי." 

"עכשיו אתה יודע מה עושה אבא שלך?" 

"אני יודע." 

"גם אתה תהייה כזה?" 

"אני עושה מה שאני רוצה." 

"אתה קשוח." 

"ככה מתחשק לי." 

"אז תעוף לי מהעיניים." 

"בדיוק אני הולך." 

"ותשבור את הראש." 

שְׁצֶ'פַּן – הוא אביו של אנטק. כן, אביו התערב עם פְרַנֶק הבנאי מי ישתה יותר וודקה. פרנק מת מפני שהאלכוהול גמר אתו ואבא שלו חי. מה זה עניינו של הצולע שאבא שלו התערב עם פרנק? פרנק היה יכול לא להתערב אם הוא לא יודע לשתות.

 על חוף הוויסלה מטעינים ספינות בחול. העבודה בעיצומה. עשרות אנשים נחפזים, דוחפים לפניהם מריצות על גבי קרשים המונחים על החוף. זהו משלוח החול האחרון השנה. קצת יותר רחוק רואים שתי גבעול חול. העגלות מתחלפות, אנשים בעלי פנים שחורים מניפים בקצב אתים וממלאים את העגלות בחול. הוויסלה תתכסה בקרוב בקרח. במקום חול יובילו גושי קרח. אחר כך שוב יחזרו לחול. 

אנטק התיישב על קורת עץ.

 ילדים מתרוצצים בין הקרשים, אוספים בסליהם כפיסים וחתיכות עץ קטנות. אנטק מכיר אחדים מהם. הנה שם פיֶטְרָק, וְלָדֶק, מוֹנִיקָה, קָסְיָה, יוּזִיק, זוּשְׁיָה – את האחרים לא הכיר. רבים היו כאן: כמו נחיל נמלים.

 קין הקריאות נשמעות קללות ונאצות. האנשים עובדים ובשעת העבודה צריך להגיד משהו "חזק", ככה, להתחמם קצת. 

אנטק שומע שני קולות, הוא כועס על אביו, על הצולע, על הרוזן ההוא, על מַנְיָה, על הגברת שהראתה להם את התמונות על המסך.

פרנק מת. אצל פרנק שוכר "פינה" יוז'ק ה"מטורלל". מזמן לא התראה עם טרללה. צריך ללכת. אולי ילך לישון אצלו ואולי ב"מלון". 

שלושה "מלונות" זכו באותה תקופה לפרסום וביקוש. אחד, "אֵירוֹפֵּיסְקִי"[3], בתעלה שהובילה לגן, או פארק, פְּרַגָה; השני ב"צינורות"[4], בשדרות אַגְרִיקוֹלָה, בתוך צינורות ביוב אמיתיים; השלישי, "קַרפַּצְקִי"[5], במרתפים שמאחורי בית החולים אוּיָזְדוֹבְקִי[6]. מלבדם היו מפורסמים גם התנורים בבית החרושת ללבנים, אך אלה היו טובים רק בחורף, כגבור הכפור.

 הוא לא ילך לאבא. הוא רצה ללון אצל פלק היבש, אבל אם הלה מקלל את אבא שלו...

 אנטק פנה לעבר דירתו של פרנק שהלך לעולמו. 

מן הרחוב נמשכה גדה לבנה. מעבר לגדר השתרעה חצר רחבת ידיים; מימין עמדו בתי עץ; משמאל היו אורוות לסוסי כרכרות. בקצה החצר, בעומק, היה בית מלאכה בבניין בן שתי קומות.

 בחצר שיחקו ילדים ב"סוסים"^[7], בכפתורים, בקרקס, ב"קליפה"^[8] ובגנבים.

אנטק נכנס לחדר המדרגות, ירד למרתף ודחף את הדלת לפניו.

במרכזו של חדר חשוך, על גבי דלת שהונחה על שני כיסאות, שכב הנפטר מכוסה סדין ולידו דלק נר. במקום לא היה איש.

פרנק הבנאי שכב בשקט, לבוש מעיל קצר בצבע לבֵנה, לרגליו נעליים חצאיות וסביב צווארו היה כרוך צעיף אדום. הנפטר שכב כל כך בשקט כאילו מעולם לא עורר שערוריות, כאילו לא רצח במהלומת אגרוף בבטן את אחת משלוש נשותיו, כאילו לא שחט פעם אדם, כאילו לא גנב, לא  שלח סביבו אגרופים, כאילו לא הכין טיט, לא הוביל לבנים, לא בנה בתים, כאילו לא נפל פעמיים מגובה של שתי קומות ושכב ארבעה חודשים בבית חולים, ולבסוף כאילו לא השתכר עד מוות, ולא השאיר אחריו שני יתומים מנישואיו השלישיים.

אנטק התבונן בפניו של פרנק ונזכר באחת הדמויות שראה שם, על המסך, בזַרוּץ', ונאנח.

זמן רב התבונן אנטק בעיניים פקוחות לרווחה בגווייה וחשב משהו, וחש משהו, אך בעצמו ולא ידע מה בדיוק הוא חש ומה הוא חשב.

ירק על הרצפה, עיווה את פיו כאילו מחייך ואמר:

"מה לעשות, אדון פרנק, אחרי וודקה צריך לאכול איזה חטיף... מהאדמה".

ילד רחוב יודע לחשוב ולהרגיש בצורה אנושית, אך את מחשבותיו ואת רגשותיו הוא אינו מסוגל, או אולי הוא מתבייש, להביע במילים.

נכנס טרללה עם סיגריה בפיו וכובע על ראשו.

"אלוהים, אנטק, איך הגעת? ברחת"?

"בטח."

"אתה רואה את המוקיון הזה. יפה, מה? חבל עליו, היה ממזר גדול. כבר לא יהיה מי שינגן לנו באקורדיון, מה?"

"נו, בטח."

"מַנְיָה נשארה שם?"

"כן."

"ספר איך היה. קח סיגריה."

ישבו על המיטה ואנטק התחיל לספר:

"אני אומר לך, כמה זהב שהיה לממזר. כאלה חביות עמדו שם..."

"יודעים."

"אני אומר לך, כל המרתף היה מלא כסף וזהב ושטרות."

"הבאת משהו?"

"חמש עשרה חתיכות."

"הראה."

"הנה. תראה."

"או, אני לא מאמין... לא יכולת לקחת יותר?"

"איך יכולתי: זאבים כאלה עומדים שם ליד המרתף וכל כך הרבה צבא שפחד."

יוזֶ'ק ידע שאנטק "עובד" עליו, אבל הוא לא חיפש את האמת; הוא ביקש לשמוע משהו מעניין ולא יותר. ואנטק סיפר לו סיפור. טרללה ידע כמובן שלעולם לא יספר לו את האמת.

"שמע, לאן התעופפו כולם?"

"מפחדים והלכו לכל מיני שכנים. רק אני ישן כאן. אתה רוצה להישאר איתי?"

"למה לא?"

וכך שוחחו שני הנערים על דברים מעניינים רבים, אכלו נקניק, שתו וודקה ועישנו סיגריות עד ששכבו לישון.

ופרנק הבנאי שכב לו רגוע כאילו לא היו לו כל כך הרבה ידידים שאתם עבד ואתם "שתה" את הכסף, וכאילו לא הוא, אלא מישהו היטיב כל כך לנגן באקורדיון.

"אלה החיים".

הנערים ישנו. הנר דלק.

למחרת התחילו לחשוב על ההלוויה. שלוש משפחות, של שלוש נשותיו המנוחות, התאספו כדי להתייעץ והחליטו לכבד את זכרו של הנפטר. סוף סוף נמצא ארון מתים, נמצאה תעודת הפטירה, והגיעה מרכבת קבורה. מכיוון שהיה יום ראשון וגם יום שטוף שמש, הלכו רבים אחרי הארון. גם אנטק וטרללה הלכו, והלכו אוֹלֶק בן החמש וּוִיטְקָה בת השמונה. המבוגרים ליטפו ברחמים את ראשי היתומים הקטנים.

אחרי ההלוויה, כמו שיָאֶה, נערכה סעודת הבראה, לא במסבאה, אלא בדירתו של הנפטר, במרתף שלו בפּוֹבִיסְלֱה.

דלקו שני נרות, בקבוק וודקה של ליטר עמד על השולחן והאורחים העלו זיכרונות על הנפטר.

"כן, חבל על הבן אדם".

"בטח שחבל."

"קח, אולק, קחי ויטקה. שתו טיפה, יתומים."

זה ואחר ניגב דמעה בשרוול, זאת ואחרת קינחה את האף בסינר, ומכיוון שלא נאה להתרגש על יבש, הופיע בקבוק וודקה חדש.

"טוב יהיה לו לנפטר וקל יותר על הנשמה, יעזור אלוהים, כשיראה שעם וודקה אנחנו מעלים את זכרו."

"ורק תחשבו, עוד לפני שבוע... מי היה מאמין."

התאספו ובאו כמה שכנים. אורח חדש הביא בקבוק חדש. החשיך בחלונות, אדים התעבו על השמשות, החום גבר בחדר מעישון והבל פה, מוודקה ומדמעות, אבל נעשה שמח יותר.

"הנה, האקורדיון נשאר. אולי ננגן?"

"עִזבו, השכנים יתעצבנו".

"שילכו לעזאזל. מה זה עניינם?"

עוד כמה כוסיות, עוד כמה בדיחות והלצות, ואחר כך התחילו לנגן וגם לרקוד.

שלוש המשפחות של שלוש נשותיו המנוחות של הנפטר החליטו לכבד את זכרו של פרנק הבנאי.

החפצים נדדו מן הדירה, בזה אחר זה, אל המשכונאי, הצעיפים, זָ'קֶט, מעיל.

טרללה לקחת את האקורדיון והתחיל לנגן, תחילה משהו עצוב, אחר כך מנגינה עליזה. הילדים התאספו סביבו, אולק וויקטה ישבו על גבי תיבת בגדים, זללו סוכריות והתבוננו סביבם בעד תימרות העשן, בעיניים נוצצות מוודקה. אולק היה בן חמש, ויטקה היתה בת שמונה.

התחילו הריקודים, תחילה בהיסוס, אחר כך בקצב גובר והולך. אורחים חדשים הצטרפו. נדחסו בכניסה למרתף. טיפות מים נטפו מן הקירות. הנרות דלקו בלהבה מעומעמת. האקורדיון יילל בקול הולך וגובר. קריאות שיכורים נשמעו למרחוק. אימהות הניקו את תינוקותיהן, קצת חלב וקצת פּוּנְטְש^[9]. כמה ילדים בכו.

אולק וויקטה ישבו על תיבת הבגדים, גבוהים מעל ההמון המקפץ, הצורח, המגדף, או נוחר על המיטות.

"יתומים מסכנים", אומרת מדי פעם אחת הנשים, מנשקת את הילדים בפה ומשב של אלכוהול מכה בפניהם.

עיניו של אולק דומעות ובורקות בגוון סגול: מצטיירות בהן תדהמה וחרדה. מבטו שואל: "האם אלה הם החיים?", תגובה ראשונה של נפש מתעוררת. כן: ילד בן חמש שואל את השאלה הזאת במבטו. בפיו אולי לא יבטא אותה לעולם.

ויקטה כבר לא שואלת. היא לא פוחדת. היא לא רואה לפניה התרחשות כוללת, אלא התרחשויות מבודדות והיא תולה את מבטה בפרטים ששוב אינה שואלת עליהם, רוק מתבוננה... היא לא חוששת מן החיים האלה.

טרללה מסר את האקורדיון, זרועותיו צנחו, מעולפות מרוב מאמץ.

הוא יצא עם אנטק לחצר.

כוכבים נצצו בשמים. האורוות השחירו מרחוק בשורה ארוכה והגדר הלבינה בחשיכה. אורות עמומים עולים מחלונות המרתף. עלים משם צלילי האקורדיון, כמו מנגניה עליזה של אוֹבֶּרֶק^[10], אך למעשה קודרת להחריד.

"שמע טרללה", פתח אנטק ואמר אחרי רגע ממושך של תשיקה, "אני אומר לך, הם שם בפנים נבלות סרוחות."

"ומה חשבת?"

השיחה דעכה.

"שמע טרללה, מסתובב לי נורא בראש..."

"ומה חשבת?"

ושוב הפסקה.

"שמע", פותח שוב אנטק במאמץ נואש, "אני חושב שהולכת שם נבזות, משהו. שמע, טרללה, אני אומר לך. בוא, קר כאן.

"אני לא רוצה לחזור."

"מה קרה לך?"

"תגיד לי... בעצם מה זה חשוב."

"אתה רואה. תזכור מה שאני אומר לך. כולם מטורללים וזה הכל. לפעמים גם אני, אתה מבין, ככה... אבל אני אומר לעצמי: הכל מטורלל וזהו..."

במרתף התחילו צעקות.

"הולכים מכות!" קרא אנטק.

"הכל מטורלל."

"בוא!"

"בטח."

יוּזֶ'ק התיישב על המדרגה והציץ בשמים, ועוד פעם אחת חזר ואמר "הכל מטורלל" ונרדם.

אנטק ניסה להידחק לתוך החדר, אבל דחפו אותו מחדר המדרגות.

במרתף התפתחה תגרה אלימה. האקורדיון השתתק. הרצפה נצבעה בדם. הילדים בכו, הנשים צרחו.

אולק וויקטה ישבו בפינת החדר על גבי תיבת החפצים והתבוננו במתרחש. עיניו של אולק הביעו פליאה, של ויקטה – סקרנות.

אנטק התבונן במתרחש מעל כתפי העומדים בקרבתו – וחשב לעצמו:

"לא, הם לא מטורללים".

אבל מה הם כן, לא ידע.