הנר התקוע בפיית בקבוק הלך ודעך. בְּרוֹנֶק המלצר שכב על המיטה ונאם. הוא אהב לדבר כשהיה שתוי. הטבח רבץ על המיטה השנייה. על המזרון המונח על הרצפה שכבו אַנְטֶק ויוּזֶ'ק. - אתם יודעים ילדים, חיים כאלה כמו שאתם חיים עכשיו, אני אומר לכם שהם סתם בזבוז – נאם בְּרוֹנֶק . – מפני שבדרך כלל, אני אומר לכם, צריך לחשוב על זיקנה.
ח. גיבור
הנר התקוע בפיית בקבוק הלך ודעך. בְּרוֹנֶק המלצר שכב על המיטה ונאם. הוא אהב לדבר כשהיה שתוי. הטבח רבץ על המיטה השנייה. על המזרון המונח על הרצפה שכבו אַנְטֶק ויוּזֶ'ק.
אנגז'י השיב לו כדרכו, הסתובב לצד השני והתחיל לנחור.
בכלל אני – המשיך המלצר – לא יכול לספר לכם את הכל מפני שאלה עניינים סודיים. וחוץ מזה, אתם עוד צוציקים בשביל כל הדברים האלה. אתם רואים, אני רק אומר לכם, שהחיים בזבל. אבל מה לעשות – ככה זה. אתם רואים, אין ברירה...
רגע דומיה.
ושוב הפסקה.
יוּזֶ'ק טרללה זינק ממקומו, תפס את הבקבוק עם הנר הדועך והשליך אותו לעבר בְּרוֹנֶק , אך החטיא. בחשיכה הבריקו רק עיני הנער כמו שתי גחלים לוחשות. הוא הסתער על השוכב, אך זה תפס אותו בראשו בשתי ידיו והטיח אותו פעם אחר פעם בפינת הברזל של המיטה.
הנה לך נבזה בן נבזה, גנב בן גנב. ואל תרים יד על מבוגר ממך, ואל תרים יד, ואל תרים...
הוא מרט את שערותיו של הילד המעולף עד שאַנְטֶק שחרר אותו מידיו של השיכור הזועם, והרטיב את פניו הדוממים במים. יוּזֶ'ק נאנח. אחרי מחצית השעה התעורר מעלפונו.
המלצר והטבח כבר ישנו.
יוּזֶ'ק התלבש לאט לאט, איים באגרופו לכיוונו של בְּרוֹנֶק , משך את כובעו על עיניו, לקח את האקורדיון ויצא בלי מילת פרידה.
למחרת בבוקר נזכר בְּרוֹנֶק בתגרה שהיתה בלילה, התמלא דאגה, ירק ומלמל:
בְּרוֹנֶק ניקה את נעלי הלכה שלו, את מכנסיו ואת הפראק, התיישב לפני הראי השבור, פרש לפניו מברשות, מסרקים, בקבוקונים עם שמנים ומשחות, והתחיל להסתרק, למרות את עצמו בקרם ובבושם ולהתאפר.
"ילד הרחוב", בְּרוֹנֶק בן העשרים וארבע, עיצב את עצמו לדמות של מלצר מהודר במסעדת פאר...
יוּזֶ'ק נעלם ואַנְטֶק לא הצליח למצוא אותו בשום מקום.
בטח אוסף לו כנופייה – מלמל בְּרוֹנֶק בדאגה – עכשיו בטח רק יצמח ממנו גנב. מה אני אשם שהוא חיה רעה?
אם מישהו היה מקשיב היטב למונולוג של בְּרוֹנֶק , היה מבחין בוודאי בנימה שנשמעה כמו צער או ייסורי מצפון.
אולי כדי להשתיק את הקול הזה שהמציק לו, מפני שגרם עוול לילד יתום, בְּרוֹנֶק התמסר לאַנְטֶק. במשך כמה ימים לימד אותו לקרוא כמה מילים: "קוּרְיֶר", "וַרְשַבְסְקִי", "בוקר", "עיתון", "פולני", "יום שישי", "שבת" ועוד. השיעור התנהל בצורה זו:
אולי שיטתו של בְּרוֹנֶק לא היתה כל כך גרועה, או שאַנְטֶק היה מוכשר מאוד, בכל און אוצר המילים שידע הנער לפענח החלך וגדל.
אַנְטֶק שוטט ברחוב וחיפש בשלטים אותיות שכבר הכיר. לעתים קרובות ניחש את משמעות המילה. מעל בית־המרקחת היה שלט ועליו מילה. המילה היתה מורכבת משש אותיות; האות הראשונה היתה A; וגם האחרונה היתה A והאות שלפני האחרונה K. לא יכול להיות משהו אחר אלא APTEKA[3].
בהרבה כאב, עמל ויגיעה כבש לו ילד הרחוב את עולם הקסמים של המילה המודפסת.
כמה פעמים שלף אַנְטֶק מתוך המחבוא שמתחת למזרון את הספרים שלו, ומכיוון שלא הצליח לקרוא בהם דבר, חזר והחביא אותם במקומם: אַנְטֶק מתבייש שיש לו ספרים.
נפשו של "פרחח" מפּוֹבִיסְלֶה מורכבת ומסובכת, אך עשירה כמו נהר הוויסלה – מורו וברו – כמו העיר הרועמת והעריצה, רבת הגוונים והצלילים, כמו השמים בשעת הזריחה, כמו אותן רטינות של טוב ורע שמשמיעים החיים.
בְּרוֹנֶק החליט לפרוס את חסותו על אַנְטֶק. הוא רצה לשכנע את הנער לעבוד בבית הקפה, להכניס את היצור הבלתי מרוסן תחת עול, אולי לא עול העבודה, אלא תחת הכורח להרכין ראש. הוא החליט להראות לאַנְטֶק אילו חיים מצפים לו, בצבעיהם הצעקניים והעזים ביותר, אם יסכים להירתם בעול הזה...
מנהל המסעדה נסע לימים אחדים לחוץ־לארץ והעובדים הגישו חופשיים יותר: שוב לא עקב אחריהם מבטו החודר של המנהל, שידע להגיע לכל מקום, לשים לב לכל פרט, לנזוף ולהחזיק ביד חזקה את החבורה הפראית, החצופה והמושחתת ־ לפי דעתו. ובדיוק אז היתה אמורה להיערך חתונה שהוזמנה ממש ברגע האחרון.
– תבוא אלי היום, ככה באחת בלילה – אמר בְּרוֹנֶק לאַנְטֶק – תתראה משהו מעניין. רק תלבש בגדים חדשים.
אַנְטֶק קדח בחוסר סבלנות. בערב יראה, לראשונה בחייו, אולמות מוארים ו"אדונים" רוקדים, משתעשעים, אוכלים. הוא נמשך באופן אינסטינקטיבי להכיר צורת חיים חדשה, להרחיב את ידיעותיו, את ניסיון החיים שלו.
אבל אם מישהו היה שואל את אַנְטֶק מדוע הוא משתוקק כל כך להיות נוכח בנשף, הוא לא היה יודע לומר יותר מאשר "אני רוצ ה מפני שאני רוצה".
לבוש, רחוץ ומסורק, עם עיני התכלת שלו ושערו הבהיר כפשתן הגיע אַנְטֶק לחדר הכניסה והתבונן מן הדלת לתוך האולם.
באולם היתה ערבוביה שלמה, המוסיקה השתתקה; הגישו גלידה.
אדונים בפראקים שחורים, עם "קְלֵקִים"[4] שחורים בידיהם, מלווים את הגברות .על ידיהם כפפות לבנות ולרגליהם נעלי לכה מבריקות; עליזים, מחייכים, מבושמים משתיית יין.
הגברות נעו על פני הולם בשמלות מלמלה קלילות בצבעים שונים, זרי פרחים בידיהן, מחזורות פנינים על צוואריהן, עגילים מתנוצצים באוזניהן, עטרות בשערן, והן קלות תנועה ואווריריות. זרועותיהן החשופות לבנות כמו השלג על פני הוויסלה.
קולות של שיחות, לחישות וצחקוקים הגיעו אל חדר הכניסה שבו עמד אַנְטֶק, דחוק בין הדלת ובים משקוף החלון, מוסתר למחצה מאחורי הווילון.
עלמה צעירה בשמלה לבנה עם הינומת מלמלה ארוכה, ישבה מהורהרת ליד אדון שסרט לבן מעטר את דש הפראק שלו. מעלה מצחה התנוסס כתר עשוי פרחים לבנים זעירים מוקפים עלי כותרת בשרניים ומבריקים.
בין האורחים נעו בשקט המלצרים. בזריזות, בל להתקרב יותר מדי לאורחים, בלי לכפות את שירותם על איש; הם הגישו משקאות קרים, מילאו בקשות, קיבלו כוסות ריקות ותחתיות. הבעת פני המלצרים היתה חביבה, לבבית ואילמת. הם הקשיבו וביצעו מה שנתבקשו כאילו אינם רואים, אינם שומעים ואינם מרגשים, כאילו אינם חושבים, כאילו היו מכונות משוכללות כל כך שדי לומר להן משהו, לאותת, לרמוז במבט, בתנועת אצבע או בקריצת עין, כדי שיבצעו את הפעולה הנכונה.
גם בְּרוֹנֶק היה באולם; נדמה היה לו, לאַנְטֶק, שכאן הוא אדם אחר לגמרי, אפילו לא אדם אלא מתקן בעל מנגנון מורכב ביותר.
בפתח האולם עמד משר. בעת שעבר לידו זרק לו בְּרוֹנֶק בחצי קול:
אַנְטֶק לא הבין למה התכוון בְּרוֹנֶק בדבריו, אך נוכח לדעת שהוא מסתכל וחושב. התזמורת חזרה לנגן. האדונים החלו לעבור מחדר העישון לאולם, הגברות יצאו מחדר האיפור. אחת הגברות הובילה בידה ילדה קטנה לבושה בשמלה לבנה, עם סרט לבן בשערה ונעליים לבנות לרגליה. מאחוריהם הלך נער לבוש מכנסי קטיפה שחורים וחולצת מלחים לבנה.
פתאום עלתה מחשבה בדעתו של אַנְטֶק:
"מה היה אילו אני הייתי לבוש כמוהו?"
הזוגות החלו לרקוד באולם. התזמורת ניגנה מנגינה רגשנית. המוסיקה הזאת הזכירה משהו לאַנְטֶק, משהו שלא זכר, משהו שלא הכיר, לא ראה, לא שמע.
אם כן זה רק ריקוד, לא שום דבר אחר? והרי הוא ראה אנשים רוקדים פעמים כה רבות. אלא שהנשים הרוקדות שם לא היו חשופות כתפיים, לא רכנו בזמן הריקוד בצורה מוזרה כל כך, כל כך מוזרה.
הרי זה מאה פעמים יותר יפה מקרקס. אַנְטֶק לא שמע מעודו מוסיקה כזאת ולא ראה מעולם גברות וילדים כאלה. ואיך שהם צעדו ללא שמץ חשש על גבי המרצפות המבהיקות.
"ילד הרחוב" חש את עצמו כה פעוט, כל כך נטול ערך לנוכח הברק הה, שמלות המלמלה, הריחות והצלילים.
עברו שני אודים.
Sais tu?,
[5] אני שתוי כהוגן.
אַנְטֶק הציץ בו בפליאה. כך אפוא נראה אדם שתוי?? עיניו לא מבריקות, אפו אינו אדום ובגדיו אינם מקומטים? לא מקים שערוריות, מדבר בקול צלול ולא צרוד?
עברה במרוצה נערה צוחקת בקול של פעמוני כסף, מותירה אחריה ניחוח מושך וקוראת:
המשרת רץ בעקבותיה, פתח לפניה דלת. היצור המקסים נעלם בפנים. ושני הילדים אחזו זה בידי זה והתחילו לרקוד. בְּרוֹנֶק הופיע בפתח.
אחרי הוולס הגיע תור הקוֹנְטְרָדֶנְס,[6] ואחריו שוב ולס ועוד קונטרדנס. אַנְטֶק התרגל לאט לאט לעולם הזה, שהיה זר לו כל כך. הוא ישב על ספה מתחת לראי, ליד נערה שהיתה בתורנות יחד עם התופרת. הנערה היתה אולי בת ארבע־עשרה.
עברו שני אדונים – אורחים. אחד מהם אחז בסנטרה של הנערה ואמר:
שני האדונים עברו לחדר העישון.
זוֹשְׁיָה, מה יצאת לשם? בואי הנה מיד! – קראה אליה התופרת.
מַרְזוּקָה לבנה.
[7] הנגנים אספו את שארית כוחותיהם והם מנגנים עכשיו בקצב מהיר, בלהט. המשרתים עומדים ליד הדלתות, ליד המזנון, כולם רגועים, ללא צל של עייפות על הפנים העמומים, ללא פיהוק, ללא חיוך, בלי להשמיע הגה, כמעט ללא תנועה.
האורחים מחילים לעזוב.
אוספים את החפצים, זורקים רדידים על הכתפיים, מטפחות, שכמיות, גלימות.
נשמעת קריאה:
השער!
החתונה הסתיימה. הזוג הצעיר נוסע הערב לחוץ־לארץ, לווינה, משם לניצה וכמובן הלאה, לאיטליה.
עבודות הניקיון מתקדמות מהר.
אַנְטֶק לובש את מעילו, יושב על הספה תחת הראי. עיניו נעצמות מרוב עייפות ובכל זאת הוא מצטער שהנשף כבר נגמר. כל כך מהר!
הוא פוקח את עיניו.
הנער מזנק על רגליו. שריפה! עוד מגיל צעיר, כמעט מאז ינקותו השריפות היו בעיניו המחזה היפה והמרגש ביותר.
בְּרוֹנֶק מזמין כרכרה.
כבר בוער הרבה זמן? – שואל אַנְטֶק בדאגה שמא כבר כיבו את האש.
שומעים תרועת חצוצרה. כבאי רכוב חולף על פניהם. רואים את זוהר הלהבות גבוה בשמים.
בְּרוֹנֶק שם בידו של הרכב נתח של בשר איילה מן המובחר וסיגר.
הוא שולף פקק מבקבוק ליקר.
קח לגימה; בטח אתה גם רעב... אני אומר לך קשישי, המנהל לא היה היום אז עשינו חיים. כשיחזור יהיה מזה עניין שלם. אבל אה, מה אכפת.
כבר רואים המון אנשים. המשטרה עוצרת את הכרכרה. בְּרוֹנֶק נותן רובל, רבע מכל מה שהרוויח הלילה.
שניהם יורדים.
אי אפשר להגיע עד בית החרושת. הצבא הקיף הכל בשרשרת חיה. הרוח נושאת אלומות של גיצים אל בתי העץ הסמוכים, השריפה הולכת ומתפשטת. התושבים מוציאים או משליכים החוצה את רכושם הדל. המשטרה אינה מצליחה להשתלט על ההמון המשועשע ואינה יכולה להגיש עזרה לנמצאים בסכנה.
עכשיו כבר שלושה בתי עץ קטנים עומדים בלהבות; גם את הרביעי אי אפשר להציל. האש כבר אחזה בגג.
ופתאום נשמע בכי קולני, היסטרי.
מיד מסמיכים סולם וכבאי עטוף בבד רטוב עולה לעליית הגג, פורץ פניה דרך הלהבות.
שלושה זרנוקים מתיזים מים למקום שבו נעלם האיש האמיץ .
יצא כעבור רגע, אך בלי ילד.
היא בוכה ומורת את שערות ראשה, מתפתלת על האדמה. צעקותיה נשמעות טרגיות עוד יותר כאשר הן מלוות ברחש הלהבות.
הסולם עדיין עומד נשען על קורה שרופה למחצה.
מי האישה הזאת?
פתאום מתייצב נער לפני המפקד.
- אני אעלה.
- אסור.
בקפיצה אחת עולההנער על הסולם.
היי, אתה שם, רד מיד!
אך הנער כבר בפנים. פרץ לתוך האש. האישה התרוממה מן האדמה והחילה לצחוק צחוק מטורף.
חה! חה! חה! אך רימיתי אותם, מטומטמים! אתם רואים! רציתי שתדעו שאני לא כל כך משוגעת... מה, אני אמא, הייתי משאירה ילד באש? הה! הה! הה! הוצאתי אותו למקום בטוח. איזה מטומטמים. הה! הה! הה!
באותו רגע קרסה הקורה והסולם נפל ארצה מלווה ענן של גיצים. בחלון הקומה השנייה הופיע הנער, פניו מפויחים ושערותיו חרוכות. אַנְטֶק ובְּרוֹנֶק קראו בתדהמה בקול אחד:
יוּזֶ'ק טרללה!
יוּזֶ'ק הצץ למטה, קפץ, התגלגל ו... "צלל" לתוך ההמון שפינה לו דרך בהתפעלות.
יוּזֶ'ק לא מצא את הילד; הוא לא ידע, שהמשוגעת שיקרה; עכשיו התבייש בכשלונו וביקש רק להימלט מעיני ההמון הנשואות אליו.
הו רץ כשהוא צולע. כמעט הגיע לשטח ריק כאשר חש את ידו של מישהו אוחזת בזרועו. הנער שלף באופן אינסטינקטיבי סכין מכיסו. כשראה את בְּרוֹנֶק , נדלקו עיניו בזעם. הוא הרים את ידו למעלה, תקע את הסכין בבְּרוֹנֶק , קפץ קדימה ונעלם באפלת סימטה צרה.
בְּרוֹנֶק התנדנד על רגליו והתמוטט.
אַנְטֶק ביקש לנסוע עם בְּרוֹנֶק , אך לא הניחו לו לעלות. הוא ראה אותו רק למחרת בערב כבר ב... אולם לניתוחי גוויות.
במרכז האולם שכבה על שולחן גוויתו של בְּרוֹנֶק ; סכין נעוצה בלבו, העורק הראשי חתוך, שטף דם ומוות מידי...
לא עלה יפה הנשף שהבטיח בְּרוֹנֶק , שהזמין כמה חברים ונערות מחוג המכרים שלו.
העיזבון שהשאיר אחריו בְּרוֹנֶק המלצר, ילד הרחוב, היו סיגרים שגנב בנשף במסעדה, ראי שבור, צנצנת עם משחות, מברשות שיער ומסרקים.
כל הצהובונים כתבו למחרת על שתי סנסציות: הצתת בית החרושת והרצח המסתורי.
יוּזֶ'ק טרללה נקם את כבוד המשפחה.
[1] ביידיש: פייגל, ציפור קטנה. הכוונה למטבע של רובל. יש כאן משחק מילים: rubel-wrobel . בפולנית: Wrobel היא ציפור קטנה, דרור.
[2] התיישבות=סיביר
[3] בית מרקחת בפולנית
[4] כובע מתקפל. הכוונה לכובע צילינדר שניתן לקפלו כך שיהיה שטוח. פותחים אותו בטפיחה והוא משמיע צליל ומכאן שמו.
[6] ריקוד כפרי שמשתתפיו מסודרים בשתי שורות זו מול זו