עלים מעולפים מחום היו תלויים על ענפי העצים העירוניים. כדור השמש הבוערת צרב את האספלט ואת אבני הכבישים. באוויר נישא אבק דק. עונת הבחינות בבית הספר הסתיימה ואימהות יצאו עם ילדיהן לכפר, למקומות מרפא בארץ ובחוץ לארץ. ילדי טרקלינים מהודרים, תלמידי כיתות מחניקות בבתי הספר, היו אמורים לנשום במשך חודשיים אוויר צח של הרים או ים. העיר התרוקנה מתושביה.
ילדי רחוב
פרק ט'
יאנוש קורצ'אק, כתבים, כרך ד', עמ' 109-98
תרגם: אורי אורלב
ט. מיום ליום
עלים מעולפים מחום היו תלויים על ענפי העצים העירוניים. כדור השמש הבוערת צרב את האספלט ואת אבני הכבישים. באוויר נישא אבק דק. עונת הבחינות בבית הספר הסתיימה ואימהות יצאו עם ילדיהן לכפר, למקומות מרפא בארץ ובחוץ לארץ. ילדי טרקלינים מהודרים, תלמידי כיתות מחניקות בבתי הספר, היו אמורים לנשום במשך חודשיים אוויר צח של הרים או ים.
העיר התרוקנה מתושביה.
רק האבות, הבעלים הרתוקים לעיר, נשארו וכל אחד מהם, איש איש לפי יכולתו ולפי נטיות בו, הנעים לעצמו את הערבים המשמימים בתום יום העבודה בחום ובמחנק.
בית הקפה בהצטלבות שני רחובות משך אליו יותר לקוחות ממקומות בילוי אחרים. האנשים נמשכו למרפסת הרחבה ול... שולחן הביליארד.
באולם הביליארד, למרות החלונות הפתוחים, שרר חום מעיק וריח חריף של טבק. אך האווירה כאן היתה חופשית ועליזה. אפשר היה להסיר מקטורנים ואפודות ולקרוא עיתונים וכתבי עת תוך כדי לגימת קפה שחור, לשחק שחמט או דמקה, לספר בדיחות, להתבונן בשחקני הביליארד, ולארגן אפילו "סיבוב הימורים קטן". סכומי ההימורים היו קטנים: תמורת עשרים קופיקות עוקבים במתיחות אחרי מהלך כל המשחק. סיכויי המהמרים עולים ויורדים, העניין במשחק גובר ככל שמתקרבים לסיומו.
אַנְטֶק חגור סינור לבן סבב בין השולחנו, הגיש כתבי עת, הדליק לאדונים סיגריות, נטל מידיהם מגבעות ומקלות טיול.
הוא הכיר כאן את כל האורחים, רבים מהם בשמם ובשם המשפחה שלהם. נראה לו אפילו משונה כאשר נכנס במקרה אדם זר, אורח לא מוכר מקבל את השירות הגרוע ביותר, עליו להמתין זמן רב לקפה ואף פעם לא יצליח לקבל כתב עת חדש.
אַנְטֶק מכיר גם את ה"מַרְקֶרִים"[1]. אלה אנשים מעניינים. הם חיים מן הביליארד ואינם יודעים לעשות דבר חוץ מ"פרמידה"[2], ו"קַרָמְבּוֹל"[3] ולאיזה מיומנות הגיעו! כדור הביליארד שומע בקולם לפי רמז קל שבקלים, עושה סיבובים וחצאי מעגלים, מנתר מספר פעמים משולי השולחן ונעצר בדיוק במקום הרצוי. קוסמים ממש! וכמה זה מצחיק כש"מַרְקֶר" משחק עם "פְרָיֶר", זורק את עצמו, מעמיד פנים זועפות, מתרכז ומכוון ומחטיא, מפסיד, משלם. והכל כדי לפתות את ה"פְרָיֶר" למשחק על סכום גבוה יותר ולחלוב ממנו עוד כמה רובלים.
ה"מַרְקֶרִים" מבלים ערבים שלמים בבית הקפה, מתהוללים בלילה וישנים ביום. חיוורים, קטנים, ידיהם כל הזמן בתנועה עצבנית, סיגרייה בפה, העיניים מתרוצצות, עוקבים בתשומת לב אחרי כל אורח חדש, לוכדים אותו, מושכים למשחק ומביסים.
אַנְטֶק שוב בוחן צורת חיים חדשה.
המקום צר לו ומחניק אך לא משעמם. כל אורח חדש – טיפוס חדש, אובייקט חדש להתבוננות. את חיי פּוֹבִישְׁלָה הוא כבר מכיר; עכשיו הוא בוחן את החיים במכז העיר.
אַנְטֶק לא התקבל מיד. הבעלים עיקם את האף זמן רב:
בעל הבית מרוצה עכשיו מאַנְטֶק. הנער מנומס לאורחים, האורחים מחבבים אותו, הוא יודע להתנהג, לומר משהו משעשע ומחזיק בכיסו בקבוקונים: קוניאק וליקר בֶּנֶדִיקְטִין. אלה הן ה"טיפות" לאורחים הקבועים.
אַנְטֶק רץ למטבח וקורא:
הוא מביא את הקפה ושואל בחיוך מסתורי:
אַנְטֶק סוקר את הסביבה, שולף בקבוקון, כוסות ומוזג לכוס הכפה "טיפות לכאב שיניים".
הנער מרגיע אותו: - אה, אל תדאג, אדוני.
האדון מנהל מגיע למסקנה, שעדיף לקחת נער פרחח, זריז, ממולח, למרות שגונב, מאשר נער כפרי איטי ומגושם.
יש לו לאַנְטֶק שתי מגרעות: הוא גונב והוא מאחר להגיע לבית הקפה. ושתי המגרעות האלה נובעות ממקור אחד: אַנְטֶק מאוהב.
מסגר שעובד בבית חרושת, אשתו וארבעת ילדיו. הבת הגדולה כבר נשואה, לרכַּב הנוהג בכרכרת נוסעים, שני הילדים של הבת הנשואה, בעלה ואַנְטֶק גרים בחדר אחד: במטבח גרה ה"גיבנת" עם בתה.
חיים עליזים. כאשר אַנְטֶק חוזר הביתה בשתיים-עשרה בלילה, מתאספים במטבח המסגר, אשתו, הרכב, אשת הרכב, הגיבנת ובתה, ואַנְטֶק קורא לפניהם. הילדים ישנים ואם אחד מהם מתעורר, אַנְטֶק נותן לו סוכרייה או חתיכת שוקולד והוא חוזר לישון.
אַנְטֶק קורא. המנורה עומדת לפניו על השולחן, כולם מקיפים אותו במעגל, הוא שולף את הספר שלו והחדר הדל בעליית הגג מתמלא שורה ארוכה של גיבורים.
פה דל החורש, מנבכיו קול נהם, נפץ שיח
בא, וכמו רעם מעבים, דוב איום הגיח:
סביב לו כלבים רודפים, משתלחים בזעם;
קם על אחורי רגליו, העיף עין, נהם –
חִיל פלט, בכפותיו תפס כתפיים, סדנים,
שורשים חרוכים, זמורות, קני סבך עם אבנים
ויקלע על ראש אויביו; עץ עקר, בעודנו
נאבק, וימינה ושמאלה נופפו
כאלה, ועל ראשי השניים יסיע:
על הגרף וטדיאוש. הם נצבו ללא זיע.[4]
ובעליית הגג מצטלצלות מילותיו של מִצְקֶבִיץ' וחוט מחשבותיו נשזר במחשבותיהם של המאזינים.
אַנְטֶק קורא פעם בשטף, פעם מתקשה קצת, תלוי עד כמה הקסט מוכר לו. הוא קורא ובהפסקות מרים את עיניו ומביט בעיניה השחורות של הנערה ותוהה בלבו מאין יש לה ל"גיבנת" בת כל כך יפה.
צלצול השעה אחת.
אַנְטֶק קורא. הוא חש במבטיהם של כמה זוגות עיניים עייפות ובשני לפידים שחורים של עיני הנערה. לראשונה בחייו כל כך טוב לו. הוא אינו חש שמץ של עייפות אחרי ההתרוצצות במשך יום שלם, ומה הפלא? הוא צעיר. אבל גם המסגר וגם הנשים העמלות אינם חשים עייפות.
ואז מציבים לפניהם זֶגְלוֹבָּה, סְקְשֶטוּסְקִי, קְמִיצִיץ[5] , עומדיםלפני שכירי יום בעליית הגג ומדברםי אליהם. והם מבינים פחות או יותר; מסבירים זה לזה לפי דרכם, ומעלים פרשנויות.
צלצול השעה שתיים. אַנְטֶק מניח את הספר... עד מחר.
הכל מתפזרים. רק אַנְטֶק נשאר עוד רגע ומראה לנערה עוד כמה אותיות חדשות.
חכי. עוד מעט גם את תדעי לקרוא. לילה טוב.
הם נפרדים ואַנְטֶק משוחח עוד זמן רב עם שותפיו לחדר. אחר כך הוא מהרהר שעה ארוכה על דבר זה או אחר, על הספר ועל זוֹשְיָה.
מאין יש לגיבנת בת כל כך יפה? זוֹשְיָה, זקופה כמו קנה סוף, בעלת עיניים גדולות ושיער ארוך ושחור כל כך, הנופל על כתפיה. רק הגיבנת היתה יכולה להשיב על השאלה הזאת. הילדה נותרה לה כמזכרת יחידה מנעורים אבודים, זיכרון בודד של רגעי שמחה בודדים בחייה, הוכחת אשמתו של מישהו, אות גלויה יחידה לאיזושהי אכזבה, הד של עוול שנגרם לה. היא אהבה את בתה אהבה ללא גבול.
וזאת הסיבה לכך שאַנְטֶק היה מאחר לעבודה והיה לוקח בסתר כמה שוקולדים, תופינים או עוגה.
בעת בית הקפה העלים עין משתי מגרעותיו של אַנְטֶק, מפני שאַנְטֶק היה ממולח. אך בעל בית הקפה ועובדיו לא התייחסו באופן שווה לכל הנערים.
היה ביניהם גם ילד מגושם, שקט והגון, ממושמע, יתום מן הכפר. הפטרון שלו מסר אותו לבית הקפה "במתנה". הילד ישן שם ואכל ו... חטף מכות מכולם.
כל חנות, כל מוסד – הם עולמות סגורים בתוך עצמם, ממלכות קטנות[6] עם חיים משלהן, מלחמת קיום משלהן, עם הקנוניות והמזימות האופייניות להן, עם כוחניות של החזקים ודיכוי החלשים.
איש לא העז לגעת באוזן; אַנְטֶק. פעם אחת, כאילו בצחוק, אך למעשה כדי לבחון את כוחו ואת תגובתו, משכו לו נערי המאפיה באוזן; מדד אותם במבטו עין בעין, קימט את צמחו וסינן שלוש מילות קדם:
פעם אחת ניסה בעל הבית להסביר לו במילים ברורות שלבוא בתשע לעבודה נוגד את הסידורים המקובלים אצלך. עליו, על אַנְטֶק מוטלת חובת ניקוי אולם הביליארד. אבל אַנְטֶק הבהיר לו היטב את עמדתו, הזכיר במילים ספורות את החדר החבוי עם השולחן הירוק למשחקי קלפים, את ה"טיפות לכאב שיניים" ו... סתם לו, לבעל הבית , את הפה לזמן רב.
אַנְטֶק היה אדם שיש להתחשב בו. היתום מן הכפר היה "משהו", מישהו שאפשר לטרטר אותו, מפני שאינו יודע להגן על עצמו. אַנְטֶק היה בטוח בעצמו, ידע שלא יקשה עליו למצוא מקום אחר. היתום רעד מפחד שישליכו אותו לרחוב בעיר שהיתה זרה לו.
חלפו חודשי הקיץ החמים, חלפו גם חודשי הסתיו; החורף כבר הציץ מקרוב ובחייו של אַנְטֶק לא השתנה דבר. הוא המשיך לצעוד בנתיב שסלל עבורו בְּרוֹנֶק המנוח, אלמלא קרה מקרה קטן.
פעם אחת איחר אַנְטֶק בשעתיים שלמות. בעל הבית רתח מכעס ומשום כך... היכה את יהתום. ואיך מענישים את הנער? בשיטה פשוטה מאוד: מכים אותו בפניו, מושכים לו באוזניים, בשערות, הנער פורץ בבכי.
תפסיק לילל ולבכות, נוכל אחד. תפסיק לייבב ואל תצווח. ואחרי כל משפט ירד עליו מטר נוסף של מכות. דמו של אַנְטֶק קפא בעורקיו. הוא נזכר איך מכות כאלה הפכו את יוּזֶ'ק טרללה - לפושע. עלה בדעתו שאם הוא, אַנְטֶק לא היה "ממזר" גדול כל כך, הוא היה חוטף את המכות. הוא החליט להתערב לטובת החלש.
פניו הסמוקים של בעל הבית הכחילו. הוא תפס מסגרת עץ להחזקת עיתונים, אך אַנְטֶק זינק הצידה.
בחיוך מלגלג הסיר אַנְטֶק את סינורו, עבר בצעד איטי לפרוזדור, לקח את מעילו, חבש את כובעו באלכסון ואמר:
ויצא שורק לרחוב.
למחרת ערכה המשטרה חיפוש בבית הקפה. לבעל הבית נגרמו צרות רבות. היתום חטף מנת מכות נוספת.
עכשיו היה לאַנְטֶק זמן רב להקדיש לקריאה. לאמצעי מחיה לא דאג. היה בטוח שיסתדר.
אַנְטֶק חש, אולי, כשאמר את הדברים האלה, שחמש מאות נערים המועסקים בבתי קפה ובמאפיות אינם יכולים לבקר בבית ספר של יום ראשון[7] מפני שגם ביום ראשון האנשים שותים קפה ואוכלים עודות. אבל זה לא שייך לסיפור.
אַנְטֶק קיבל עבודה בפֶּרְפוּמֶרְיָה. שב הכיר ענף תעסוקה חדש, למד תפקידים חדשים. משרד המכס, דואר, מחסנים של בתי מרקחת, ממכר בקומיסיון, עובדי מחסן – שדה תצפיות חדש. למד להכיר את הריח המחניק של בית החרושת, בלונים, מיכלי זכוכית, בקבוקים, אביקים עם נוזלים צבעוניים, תרכובות כימיו, משחק בלתי פוסק של צבעים וריחות.
למרות העיסוקים המגוונים היו החוויות חדגוניות, מפני שאנטק פגש עכשיו פחות אנשים והתעסק יותר עם חפצים. משהו דחף אותו לתוך לב החיים, לתוך מרכז החוויה. מה חיפש אַנְטֶק? אולי את הגשמתם של האידיאלים שעליהם נכתב בספרים.
אַנְטֶק לא נשאר זמן רב בפרפומריה. הוא עבר לעבוד במחסן טבק, משם – לבית מסחר ביינות, אחר כך לחנות ספרים.
במחסן הטבק ערך היכרות עם סיגרים מן השוק השחור; בבית המסחר ליינות – עם יינות, מזויפים, שעליהם עבד טועם היינות ימים שלמים במרת, ערבב, ניסה, טעם.
חנות הספרים העניקה לו יותר.
נער "משופשף", נועז עד כדי חוצפה, ממולח עד כדי ערמומיות, חש מבוכה לנוכח ערימות ספרים, מדפים מלאים מן הרצפה עד התקרה. נדמה היה לו, שכאן עולם אחר, אנשים אחרים.
הוא התאכזב.
אפשר שכאן נקי יותר, מואר יותר, אבל לא בשביל נער שליח, לא עבור "ילד רחוב". אַנְטֶק ניגב בבקרים אבק מחבילות תווים, אחר כך מסר לחברת משלוחים ספרים עבור מוכרי ספרים, הוביל חבילות ספרים לבתי לקוחות או לדואר. למד לשקול חבילות ספרים, להדביק בולים, לקשור בחבלים. הוא ידע באילו מדפים נמצאים ספרי היסטוריה, ספרי טבע, מתמטיקה, רפואה, רומנים, ספרים עממיים וספרים לילדים; ערך היכרות עם שמות סופרים ומלחינים רבים וידע את שמותיהם של כמה עשרות ספרים. ביום שבת היו מגיעות ערימות גדולות של כתבי עת שעליהן היה צריך לחתום, לספור את הגליונות. משלוחים יצאו לפרובינציה. לאַנְטֶק היה איזור משלו שבו חילק כתבי עת למנויים.
אם כן הוא רק נער שליח, בדיוק כמו שהיה בכל מקום אחר.
אַנְטֶק ידע, שנערים מבוגרים אחדים היו מבקרים בבתי ספר של יום ראשון. כן, אבל הם הגיעו לחנות הספרים אחרי שגמרו כמה כיתות בית ספר. צריך לעבור שם בחינה. איזו בחינה? מה צריך לדעת? מה צריך לעשות כדי להתקבל לבית ספר כזה? הנערים הללו יהיו זבנים, הוא יהיה משרת הסוחב פעמיים ביום שני תיקים כבדים ומחלק כתבי עת, מביא חבילות לתחנת הרכבת ולדואר.
אה, טרללה! לרוץ, להתרוצץ, להרוס את הרגליים ולעת זיקנה ללכת לקבץ נדבות, כדי לעשות משהו אחר.
פעמים רבות הרוויח כמה רובלים, לפעמים גם יותר מעשרה.
מחר יום התשלום: ייקח את חמשת הרובלים שללו, שלושה מענקים, יסחוב משהו, מה שיזדמן ו... יתנדף משם.
וזה מה שעשה.
הנה תיאטרון רחוב[8]. השתכן בחנות פתוחה לרחוב. תיבת נגינה מנגנת, המון ילדים מקיף את הכניסה המוארת בארבעה פנסים. על זגוגית חלון הראווה מודבקות תמונות. "קוסם" לבוש בבגדי טריקו אדומים, רועד מקור, סרט רחב כרוך לרוחב גופו, מזמין את הילדים להיכנס פנימה.
כאן, כאן ביתו, כאן דוחפים אותו בלא כוונה כל אלה שפגש במסעותיו בין ה"אדונים".
צלצול ראשון ושני. תיבת הנגינה אינה מפסיקה לנגן. הנגן, בעל אף אדום, מסובב את הידית בעיניים עצומות והביתה משמיעה קול קודר וצווחני המחקה משהו הדומה לוולס, כעין קטע של אופרה.
צלצול שלישי והמסך, העשוי מבד סדינים אדום עם פרחים כחולים, מתרומם.
הקהל בשיא המתח.
קטע של בולע חרבות, קטע של מנחש בקלפים, קטע של טיגון חביתה בתוך כובע צילינדר.
הפסקה. המסך יורד. מופיעה נערה צעירה [9] בעלת שפתיים מכחילות. היא יורדת אל הקהל עם צלחת בידה. היא לבושה שמלה לבנה מלוכלכת ועלובה וגרביים לבנות מטולאות. היא עוברת בתוך הקהל כשעל פניה עווית המנסה להידמות לחיוך. אַנְטֶק מכיר אותה. היה פוגש אותה בפּוֹבִישְלָה בין ילדי הכנופייה.
החלק השני של ההצגה. קוסם להטוטן ונערה.
תיבת הנגינה חוזרת לנגן. הנערה אוחזת בקצות שמלה, מרימה את שוליה ועומדת על קצות האצבעות.
פתאום נרעד אַנְטֶק: הוא שמע מאחוריו קול מוכר של שיכור.
אַנְטֶק נסוג, מנסה לחמוק מדרכו, את השיכור אוחז בכתפו בכוח ומתבונן בו בעקשנות.
תיבת הנגינה מייללת. הנערה רוקדת על הבמה. המנורות המפויחות מהבהבות.
אַנְטֶק משחרר את כתפו ומנסה להתחמק.
הקוסם יוצא מאחורי הקלעים:
הוא נאחז בעווית בזרועו של אַנְטֶק.
הקהל מתחיל להתעצבן.
הוא מחזיק בו בכוח רב ויוצא עמו בצעדים מתנדנדים לרחוב.
אַנְטֶק דחף את אביו. השיכור נפל, התגלגל לתעלת השופכין, מעיניו זלגו דמעות, דמעות אמת זלגו על לחייו.
והדמעות התערבבו במי השוכפין שזרמו בתעלה.
אַנְטֶק רץ. הא לא ידע מדוע דחף את אביו. הוא לא כעס עליו. מדוע השאיר אותו שם בבוץ, מדוע סירב לדבר אתו?
אולי משום שזו הפעם הראשונה שאביו דיבר אליו בנועם.
אַנְטֶק רץ אל הוויסלה, נעצר על הגדה, הציץ בשורת הפנסים הארוכה, הביט בגשר, צעד צעד קדימה בלי מהסיר את עיניו ממצולות הנהר. צעד עוד צעד אחד, אך נסוג.[10]
הוא הלך לעבר פְּרַגָה. עוד פעם אחת נעצר על הגשר והתבונן במצולות האפלות של הנהר שגלגלו בעצלתיים לוחות קר עבים.
אַנְטֶק המשיך ללכת, נתקל בעוברים ושבים, רועד מקור ומחמת המחשבות שהציפו את מוחו.
לא, הוא לא יחזור לדירתו, ולא לזוֹשְׁיָה, לא יחזור היום, לא יחזור לעולם. מאין יש לגיבנת הזאת בת כל כך יפה? ואולי גם ילדיה של זוֹשְׁיָה יהיו גיבנים?
בדרך מַרֶצְקָה,[11] במרחק של ויוֹסטרה אחת[12] מטַרְגוֹבְקָה, נמצא פונדק.[13] הוא ניצב שם מימים ימימה והוא מסמל פרק חשוב בהיסטוריה של ילדי ורשה. היום לא נותר בו שמץ מתהילת העבר.
אַנְטֶק ידע שיפגוש שם מישהו, מישהו שהכ יוכל "להידבק" אליו, שימצא שם את מה שלא מצא במסעו בין ה"אדונים", שימצא שם אחווה, שוויון, אהדה. שם ייפך לחלק משלם, בעוד שכאן הוא יכול להיות רק משהו תלוש, כמו עלה שנשר שדורכים עליו.
הוא יבוא לשם, ייכנס פנימה, יזמין את האורחים, יבזבז עליהם את הרובלים שלו, אבל גם ימצא שם ידידים, אנשים שיתעניינו בגורלו, יעזרו לו להגשים את תוכניותיו, יעמדו לצדו בעת צרה.
אַנְטֶק חולף על פני פְּרַגָה החדשה,[14] פונה אל השדה, עובר תחת גשר הרכבת. הרכבת רועמת על גבי הגשר, עוברת בדהרה, מהבהבת בעשרות חלונותיה המוארים.
אחר כך רק כביש, דממה עמוקה. שתי שורות עצים משחירים משני הצדדים. השמים מכוסים עננים מלוכלכים.
אַנְטֶק יודע שיוּזֶ'ק טרללה צעד באותה דרך עצמה שנה קודם לכן.
רוח קרירה נושבת. פתאום יוצאת מאחורי עץ דמות מכווצת לבושה בלויי סחבות.
הדמות מתקרבת את אַנְטֶק והאיש לבוש הבלויים מציץ לתוך עיניו. לסתותיו של הנווד הלילי רועדות, שיניו נוקשות.
והאיש חומק חרש מן הדרך ונעלם מאחורי העץ. תוך כדי כך נשמעת שריקה חזקה. זה סימן שאחד "משלנו" מתקרב.
כמה דמויות נוספות מציצות מאחורי העצים ובפיהן אותה שאלה.
אַנְטֶק מכבד אתם בסיגריות.
הוא נכנס לפונדק.
המקום עדיין ריק. שני גברים יושבים ליד השולחן, משחקים בקוביות. מתבוננים בנער בתשומת לב.
תוך חמש דקות לא נותרה לאַנְטֶק פרוטה שחוקה. הוא "פדה את עצמו". הוא "משלנו", מפני שלא אכפת לו מכסף; חשוב לו רק "להזמין".
לאַנְטֶק לא קר, אבל הוא רוצה לשתות; לשתות כמה שיותר ושזאת תהייה הוודקה החזק ביותר.
הנער שותה כוסית אלכוהול. האחרים מתבוננים בו בחיוך. דמעות נקוות בעיניו, אבל לא נשמק.
[2] משחק ב-16 כדורים שמסדרים תחילה כצורת משולש
[3] בביליארד – קליעה בעזרת כדור אחד בשניים האחרים. כדור אדום – משחק בשלושה כדורים, שאחד מהם צריך לפגוע בשני, לנתר ממנו ולפגוע בשלישי.
[4] מתוך "פַּן טָדִיאוּשׁ" מאת אדם מיצקֶביץ', בתרגומו של יוסף ליכטנבאום, הוצאת טברסקי, תל אביב, 1953, עמ' 155, ספר IV, "דיפלומטיה וציד". קורצ'אק הקדיש פילטון לדמותו של מַצֵיי דומבּרובסקי: (האם אין זה משל?), ספרייה לכל מס' 10, 1900[5] דמויות מתוך הטרילוגיה של סינקֶביץ'
[6] מטאפורה משפת תורת ההתפתחות הפוזיטיביסטית [שיטה פילוסופית. מיסודו של הפילוסוף הצרפתי אוגוסט קוֹנט, השוללת את המטפיסיקה וקובעת שהעובדות המדעיות והניסיון של החושים משמשים יסוד להכרת העולם ולאמת שבמציאות, ולא החיפוש אחרי סיבות נעלמות ולא ידועות. בימינו התפרש כיוון זה כמתן עדיפות להכרה של מדעי הטבע]. קורצ'אק עשה השוואה בין בית חרושת לבין האורגניזם האנושי במאמרו "בית חרושת", ספרייה לכל מס' 12, 1900
[7] הכוונה לבתי ספר מקצועיים ממשלתיים, שבהם התקיימו הלימודים בימים שבהם לא עבדו, כמו יום ראשון. בשנת 1896 היו בוורשה 26 "בתי ספר מקצועיים ממשלתיים, של יום ראשון", ביניהם 13 בתי ספר של כיתה אחת, 7 של שתי כיתות, 4 של שלוש כיתות ו-2 של ארבע כיתות.[8] כאן במובן של קרקס נודד קטן. "על הנזק שגורמות מיני ה'בודות' אין כלל צורך להכביר מילים. קסמים, חצאי נשים, אלקטרומגנטים, מדיומים – לכל אלה יש השפעה קטלנית על דמיונם של הילדים", כתב קורצ'אק במאמרו "תיאטרון לילדים".
[9] אחד מזכרונות הילדות של קורצ'אק שחוזרים ונשנים שוב ושוב. ב"וידויו של פרפר" כותב קורצ'אק, בתאריך 11 ביולי 1891: "אתמול היינו ביריד. פאולו הלך על חבל עם נערה, בוודאי איטלקיה. אני כל כך עצצבני שבגלל הדבר הקטן ביותר אני יורד מן הפסים. נתקפתי צער כזה בגללה עד שבכיתי ובכיתי זמן רב. היא בוודאי תיפול ותיהרג או תהייה נכה". וביוני 1942, כשהוא מזכיר נערה שאהב "מגיל שבע עד ארבע עשרה", כותב קורצ'אק ב"יומן": הלוליינית הקטנה, ביכיתי את מר גורלה".[10] דחף התאבדות, רמיניסצנציה הרודפת את קורצ'אק בעקשנות מגיל צעיר, קשור אצלו בחשש שירש את מחלת הנפש מאביו. "כשהייתי בן שבע עשרה התחלתי לכתוב סיפור על "התאבדות". הגיבור מאס בחייו בגלל פחד מטירוף". ("יומן מן הגטו", רישום מחודש יולי 1942).
[11] מוורשה למַרְקִי, עכשיו רחוב גֶנֶרָלְסְקָה[13] מדובר כאן בפונדק אמיתי שבו ערך קורצ'אק מחקר על החיים בשולי החברה. הוא כתב על הפונדק בפיליטון "ידידי) שנדפס בכתב העל "קוצים", מס' 28, 1901 ("ביציאה מן העיר, לא אומר איזו, נמצא פונדק. לא אומר מי הוא בעליו") וגם ב"עניי ורשה" מס' 10, 1901, עמ' 547-549 ("אני צועד לעבר פונדק בעל מסורת ארוכה בתולדות ורשה. הוא מרוחק יותר מויוסטרה מן הכניסה לעיר וזוכה לידידותם של אלה שהעיר לא תמיד בטוחה עבורם". ליאוןן ריגיֶר מיקם את הפונדק ביתר דיוק בזיכרונותיו על קורצ'אק משנת 1946: "הוא היה מבקר גם בפונדק בזַצִישֶה, באמצע הדרך בין ורשה למַרֶקִי" (יאנוש קורצ'אק בשנות נעוריו. הרשימה נדפסה גם בספר "זיכרונות על יאנוש קורצ'אק", 1981.
[14] בין תחנת הרכבת וקו מסילת הברזל ורשה-סנט פטרבורג ובין הרחובות אֶספּלַנדוֹבפה-סְליבַצְקה, היום רחוב 11 בנובמבר. להתפתחותה המהירה של השכונה סייעו מספר בתי חרושת ומפעלים לייצור לבֵנים שהוקמו סמוך לה.
[15] אדם שמייצר ומוכר חמאה. כאן כינויו של האיש