في يوم خريفي جميل، تحركت حشود من الناس على طول شارع أوجازدوسكا في وارسو. وخرج سكان المدينة للاستمتاع بالدفء والشمس والهواء النقي. وبعد كل هذا، سوف يضطرون في وقت قصير إلى الاختباء في أقفاص شققهم، بين الجدران، والانتظار لمدة ستة أشهر كاملة، حتى تخرج أحجار الشوارع من الثلوج القذرة، وتظهر أول بصيلات الربيع على أشجار المدينة الفقيرة.
אַנְטֶק ומַנְיָה הלכו בשקט אחוזים בידו החזקה של האיש. אנטק התקשה לחשוב, לפני שעה עוד שוטט בשדרה ומכר פרחים. אחר כך פגש את האיש הזה, המוזר, ודיבר אתו. אחר כך עזב את האיש ושוב מכר פרחים. אחר כך קנה לעצמו סיגריות, התכתש עם ויצק, ברח. אחר כך... "מה יהיה אתנו עכשיו?" – שאל את עצמו
הפטרון או הקונה של אנטק ומניה היה הרוזן זַרוּצְקִי. לרוזן האב, סּטֶפַן זרוצקי, היה אח, אבל הוא ניתק את כל היחסים עמו מאז שיחם האחרונה. איש לא ידע מה היה תוכן השיחה; לפי השמועה היא הסתיימה בצורה סוערת מאוד. הרוזן סטפן זרוצקי עבר מיד אחר כך לזַרוּץ' עם אשתו ועם שני ילדיהם ואיש לא ראה אותו עוד.
כינינו את הארמון בזַרוּץ' מספר פעמים בשם "קבר". ניכנס, אפוא, יחד עם מַנְיָה ואַנְטֶֶק לתך ה"קבר" הזה ונתבונן בו בתשומת לב. הפרוזדור, כפי שנאמר כבר, היה אפל וארוך; משני עבריו היו דלתות שהובילו לחדרים שונים. שלושה חדרים מכל צד: ספרייה, אולם התעמלות, חדר אוכל, שני חדרים קטנים יותר ומשרדו של הרוזן.
- אדון אנטק, בבקשה לקום, הבאתי ארוחת בוקר. אנטק פקח את עיניו. הביאו לו ארוחת בוקר? חלב? אֵי! היה מרוקן כוסית וודקה כדי לחזק את העצמות. הה, כמה טוב ישן; זאת היתה באמת שינה של ממש. והנה הביאו לו ארוחת בוקר והזקן הזה אפילו קרא לו בשם "אדון אנטק", ולא סתם "אנטק". פתאום נעשה אדון. הה, אילו זה היה כך, כמו שזה, אבל אחרת. יש מה לדבר, יהיה כאן משעמם כהוגן. מה זה כאן, איזה מוסד חקלאי או בית סוהר, או השד יודע מה, בכל אופן משהו משעמם וזהו.
في أحد المنازل القريبة من محطة القطار، كان السيد فويتشخ بوابًا. قدم السيد فويتشخ إلى وارسو من الريف قبل تسع سنوات مع أطفاله الثلاثة؛ والآن لديه ستة. كان الأكبر يتجول في الشوارع مع أنتيك، حتى أنه كان يُعتبر صديقًا له لفترة. ثم تشاجر الصبيان على تفاح سرقاه من سفن شحن، فانقطعت علاقتهما. أصبحت الحقيبة ثقيلة على أنتيك، فتذكر فويتشخ وقرر ترك أمتعته معه.
ווֹיצֶך מַזוּר עבד בתור שומר לילה ברחוב צַ'רְנְיֶקוֹבְסְקִי. נסים ונפלאות סופרו על כוחו הרב ועל הרפתקאותיו במסעות שערך לכל חלקי תבל. הסיפורים והאגדות על חייו גדלו והשתנו בקלות יתירה, וסייע לכך וויצ'ך עצמו, שלא הוסיף דבר ולא הכחיש דבר מעולם.
הנר התקוע בפיית בקבוק הלך ודעך. בְּרוֹנֶק המלצר שכב על המיטה ונאם. הוא אהב לדבר כשהיה שתוי. הטבח רבץ על המיטה השנייה. על המזרון המונח על הרצפה שכבו אַנְטֶק ויוּזֶ'ק. - אתם יודעים ילדים, חיים כאלה כמו שאתם חיים עכשיו, אני אומר לכם שהם סתם בזבוז – נאם בְּרוֹנֶק . – מפני שבדרך כלל, אני אומר לכם, צריך לחשוב על זיקנה.
The candle stuck in the mouth of a bottle flickered and went out. Bronek, the waiter, lay on the bed and began to declaim. He loved to talk when he was drunk. The cook was sprawled on the second bed. On a mattress on the floor lay Antek and Józek.
Wojciech Mazur worked as a night watchman on Czerniakowska Street. Miracles and wonders were told about his great strength and about the adventures he had experienced on journeys to every corner of the world. The stories and legends about his life grew and changed with ease, helped along by Wojciech himself, who never added anything and never denied anything.
In one of the houses near the train station, Mr. Wojciech filled the role of the doorman. Mr. Wojciech arrived in Warsaw from the village nine years ago with his three children; today he already has six. The eldest wandered the streets with Antek and was even considered one of his friends for a time. Afterwards, the two boys fell out because of apples they had stolen from cargo ships, and the relationship between them was broken off. The suitcase was now heavy for Antek, and he remembered Wojciech and decided to leave his baggage with him.
"Mr. Antek, please get up, I brought you breakfast." Antek opened his eyes. They brought him breakfast? Milk? Hey! He could have downed a shot of vodka to strengthen his bones. Ah, how well he had slept; that had been real sleep. And now someone brought him breakfast, and the old man even called him “Mr. Antek,” not just “Antek.” Suddenly he had become a mister. Ah, if only it were like this, just like this — but different. No doubt about it, this place was going to be seriously boring
We had called the palace in Zaruts several times "the tomb." Let us now, together with Mania and Antek, enter this "tomb" and observe it closely. The corridor, as previously mentioned, was dark and long; on both sides were doors leading to various rooms. Three rooms on each side: a library, a gymnasium, a dining room, two smaller rooms, and the Count's office.
The patron—or buyer—of Antek and Mania was Count Zarutsky. The elder Count, Stefan Zarutsky, had a brother, but he severed all ties with him following their last conversation. No one knew the content of that conversation; according to rumor, it ended in a very stormy manner. Shortly afterward, Count Stefan Zarutsky moved to Zarutsk with his wife and their two children—and no one saw him again.
Antek and Mania walked silently, holding the man's strong hand. Antek struggled with his thoughts. An hour ago, he was still wandering along the avenue, selling flowers. Then he met this strange man, listened to him. Then he left the man and sold flowers again. Then he bought cigarettes, got into a fight with Witzek, ran away. Then... "What will happen to us now?" - he asked himself.
On a pleasant autumn day, a crowd of people strolled along Warsaw’s Ujazdowskie Avenue. The city’s residents came out to enjoy the warmth, the sunshine, and the fresh air. After all, it wouldn’t be long before they’d have to retreat to their apartment cages, hidden between walls, waiting for a full six months until the city’s cobblestones would emerge from the filthy snow, and the first buds of spring would appear on the city’s pitiful trees.